האני ואלטרואיזם אצל עמנואל לוינס

במשך מאות שנים, לפחות מאז "אני חושב משמע אני קיים", הייתה עסוקה הפילוסופיה בשאלת ה-"אני", מהותו, מקומו בעולם ויחסיו עם המציאות. לטענתו של עמנואל לוינס, כל האופנים בהם ניסחה הפילוסופיה המערבית את השאלות האלו, מאפלטון ואריסטו עד שפינוזה, קירקגור והיידגר, תמיד חזרו בסופו של דבר אל האני, מה שהוא כינה "אגואיזם".

לוינס עצמו חיפש דרך להבין מיהו האני שלא תנתק אותו מהעולם אלא תהיה תלויה ביחסים שלו עימו, דרך אלטרואיסטית. לוינס, כמו פילוסופים רבים לפניו, חיפש את הדבר האחד שמייחד אותנו, הופך אותנו לחד-פעמיים ולבלתי-ניתנים להחלפה. מה שהוא מצא זה לא "אותנטיות" קיומית של "אני" שעומד בפני עצמו, אלא "אחריות" ואלטרואיזם שמגדירים את ה"אני" כיחס אל מי שאחר ממנו.

אין אני בלי אתה

אצל לוינס ה"אני" אינו קיים קודם ורק אז נפגש עם מי שאחר ממנו, קיים קודם כל "בתוך עצמו" לפני שהוא יוצא לעולם. למעשה זהו המפגש עם האחר שגורם לנו להיות מודעים לעצמנו, וזאת משום שהאחר תובע מאיתנו להיות אחראים כלפיו. האחריות הזו, האלטרואיזם, מקנה משמעות למי שאנחנו בעולם.

אהבה היא משהו שהופך אותנו למיוחדים וחד-פעמיים. נכון שבכל יום אנשים בכל העולם מתאהבים, אבל כאשר זה קורה לנו אנחנו מרגישים שזה הדבר הכי מיוחד שיכול להיות. האהבה למישהו או משהי אחרים  אומרת שאנחנו כבר לא יכולים להשאר "בתוך עצמנו" ואנחנו צריכים להבין את עצמנו מתוך היחסים עם האהובה או האהוב. האהבה אינה מתקיימת לאורך זמן בלי מחויבות ואחריות ועל כן לבחור בה זה לבחור במי הוא "אני".

אלטרואיזם קשה

המושג של אלטרואיזם מתקשר אצל לוינס למושג החירות. כדי להיות מי שאנחנו עלינו להיות חופשיים, אולם חופש הוא לא להיות "חופשי כמו הרוח" אלא היכולת לפעול פעולות בעלות משמעות בעולם. בכדי שלפעולות תהיה משמעות בעבורנו, עלינו לשאת באחריות אליהן, לומר כי אלו פעולות "שלנו". לכן החירות "כרוכה באחריות שעשויה להפתיע" (כוליות ואינסוף, עמ' 226), מה שלוינס מכנה "חירות קשה". זוהי האחריות לאחר, ולא המחשבה על עצמנו, שהופכת אותנו למי שאנחנו.

בטח יעניין אותך גם:

עמנואל לוינס על העבודה, אהבת החיים והעצמי

אריסטו על האהבה המושלמת

אגואיזם אתי – יש דבר כזה?