הביטוי "יד בלתי נראית" או "היד הנעלמה" הוצג על ידי ההוגה והכלכלן אדם סמית' בספרו "עושר העמים" (1776). סמית' הניח שכלכלה יכולה לעבוד בצורה הטובה ביותר בתרחיש של שוק חופשי שבו כל אחד יעבוד אך ורק למען האינטרס שלו ואילו האינטרס הכללי יתממש על ידי הדינמיקה הבלתי נראית של כוחות השוק.
מבחינה כלכלית הגדרה של "היד הנעלמה" היא האיזון בין ביקוש להיצע שעוזר לשוק להגיע לשיווי משקל ולביצועים מיטביים ללא התערבות או כוח מכוון. למעשה על פי סמית' כל ניסיון של יד גלויה להתערב בשוק פוגע ביעילות של היד הנעלמה. הוא הסביר שכלכלה תעבוד ותפקוד טוב יחסית אם הממשלה תניח לאנשים לקנות ולמכור בחופשיות בינם לבין עצמם. סמית' חשב שאם אנשים יורשו לסחור בחופשיות, סוחרים בעלי אינטרסים שנמצאים בשוק יתחרו זה בזה, ויובילו שווקים לעבר התפוקה החיובית בעזרת יד בלתי נראית. לכל דבר שיש בו צורך ימצא מי שימכור אותו, וכך כלל החברה תתקדם דרך האינטרס של יחידים.
לתיאוריה של סמית' היו התנגדויות רבות כבר מההתחלה. אחד המתנגדים המפורסמים של הרעיון היה קרל מרקס שטען שהרעיון כי "יד נעלמה", ממש כמו של אלוהים, תדאג לכך שלכולם יהיה טוב אם כל אחד ידאג לעצמו היא למעשה התירוץ של העשירים והחזקים להמשיך לפגוע ולנצל את העניים והחלשים ובנוסף מפספס משהו אנושי חשוב מאוד.
מכיוון אחר, זה של יעילות כלכלית, טען הכלכלן זוכה פרס נובל ג'וזף שטיגליץ כי "הסיבה שהיד הנעלמה נראית הרבה פעמים כנעלמה היא בגלל שהרבה פעמים היא בכלל לא שם". כוונתו של שטיגליץ היא כי בשוק חופשי ופרוץ לחלוטין ממש לא מובטחת טובת הכלל ואף לא יעילות המשק שכן הוא חשוף לעיוותים, מניפולציות, כשלי שוק, מונופולים, קרטלים וכדומה שיועילו למעטים ויפגעו ברבים.
טיעונים אחרים בני זמננו מראים כיצד המחשבה של סמית' כי השוק החופשי ינהל בצורה הכי טובה הן הקצאת המשאבים והן את ניהול הסיכונים לא עומדת במבחן המציאות כמו למשל בנסיבות שהביאו למשבר הכלכלי הגדול של 2008.
ולשאלה הכי חשובה, האם היד הנעלמה באמת עובדת? על כך במאמר הבא.
מה אם החיים לא היו מאבק? רעיון נושן של מרקס שאולי כדאי לשקול מחדש
