הרמב"ם, אחד מהפילוסופים היהודים הגדולים ביותר, הותיר חותם בל יימחה על המחשבה היהודית באמצעות הסינתזה שלו בין ההלכה היהודית לבין הפילוסופיה של אריסטו. בעוד שכתביו, ובעיקר "משנה תורה" ו"מורה נבוכים", מושרשים עמוק במסורת היהודית, הם גם חורגים מגבולות הפרטיקולריות היהודית ומציעים חזון אתי הרלוונטי לכלל האנושות..
בלב האתיקה של הרמב"ם עומדת האמונה באובייקטיביות הרציונלית של אמיתות מוסריות. בניגוד לחלק מהוגי הדעות שראו במוסר תוצר של הקשר תרבותי או דתי, הרמב"ם טען שעקרונות אתיים מושרשים בעצם טבעו של האדם ובעולם שבו אנו חיים. הוא הושפע עמוקות מאריסטו, שראה באתיקה ענף של פילוסופיה מעשית, העוסקת בחיים הטובים ובמידות הנדרשות להשגתם. עבור הרמב"ם, מצוות התורה לא היו גזירות שרירותיות, אלא חוקים רציונליים שמנחים את האדם לעבר הטוב העליון – ידיעת ה' ושכלול המידות.
הלכה ואחווה אנושית
הדגש של הרמב"ם על הרציונליות מוביל לגישה אוניברסלית באתיקה. הוא טען שהחוקים המוסריים של התורה, למרות שניתנו לעם ישראל, מבוססים על עקרונות החלים על כל בני האדם. הדבר מתבטא בפרשנותו ל"שבע מצוות בני נח", סט של שבע מצוות שעל פי המסורת הרבנית ניתנו לכל האנושות. הרמב"ם ראה במצוות אלו גילוי של צווים מוסריים אוניברסליים, כגון האיסור על רצח, גניבה ועבודת אלילים, שכל אדם רציונלי יכול להכיר בהם כהכרחיים לחברה צודקת ואתית.
יתרה מכך, מושג "צלם אלוהים" אצל הרמב"ם – הרעיון שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים – מחזק את אתיקתו האוניברסלית. מושג זה מרמז שלכל אדם, ללא קשר לרקע הדתי או התרבותי שלו, יש כבוד וערך פנימי. הרמב"ם הרחיב רעיון זה בדיוניו על צדק וצדקה, בטענו שהיחס האתי לאחרים אינו רק עניין של מילוי חובות כלפי חברי הקהילה היהודית, אלא הכרה באנושות המשותפת לכל בני האדם.
נכון לכולם
ב"מורה נבוכים" הרמב"ם מתמודד עם האתגר של יישוב הפרקטיקות הדתיות הפרטיקולריות עם אמיתות מוסריות אוניברסליות. הוא מציע שלמרות שחוקי התורה מותאמים להקשר ההיסטורי והתרבותי הספציפי של העם היהודי, הם גם משקפים עקרונות אתיים אוניברסליים. למשל, חוקי הכשרות, אף שהם פרטיקולריים ליהדות, מקדמים מידות כמו שליטה עצמית והכרת הטוב – מידות שיש להן חשיבות אוניברסלית. כך מציג הרמב"ם את התורה לא כקובץ חוקים מקומיים, אלא כמדריך שבאמצעות מצוותיו הפרטיקולריות מכוון את כל בני האדם לאמיתות אוניברסליות.
אחד מהמאפיינים הבולטים של מחשבתו האתית של הרמב"ם הוא הדגשת תפקיד הרציונליות בהתפתחות המוסרית. הוא האמין שדרך טיפוח הרציונליות, יכולים יחידים להתעלות מעל המגבלות של הקשרים התרבותיים והדתיים שלהם ולהבין אמיתות מוסריות אוניברסליות. תפיסה זו מציבה את הרמב"ם בשורה אחת עם הוגי דעות דגולים אחרים שדגלו באוניברסליות של התבונה, ומאתגרת את הרעיון שהאתיקה קשורה מטבעה לזהות תרבותית או דתית מסוימת.
הפילוסופיה האתית של הרמב"ם מציעה אופן בו פרטיקולריות דתית יכולה לדור בכפיפה אחת עם עקרונות מוסר אוניברסליים ואפילו להעצימם. בכך שהוא מבסס את חוקי התורה על עקרונות רציונליים ואוניברסליים, מגשר הרמב"ם על הפער בין הפרטיקולרי לאוניברסלי, והופך את תורתו לרלוונטית לא רק ליהודים, אלא לכל מי שמבקש לחיות חיים של סגולה וחכמה.
