מה הקשר בין דקונסטרוקציה ומכניקת הקוונטים?

הפילוסוף מרטין בובר, בספרו "פני אדם", העיר כי תמונת העולם הפיזיקלית של בני-אדם תמיד נמצאת ביחס לתמונת הקיום שלהם עצמם. כך למשל מעיר בובר איזו מכה הנחית "פטישו של קופרניקוס" כאשר גילה לבני האדם שהם לא מרכז הקיום וכי כדורם הוא זה הסובב את השמש ולא להפך. בדומה, תיאורית היחסות של איינשטיין הנחיתה מכה קשה על מושג האמת המוחלט ובכך תאמה את רוחות הפוסטמודרניזם שהגיעו אחריה.

אחד הנושאים המרכזיים של הפיזיקה כיום הוא התחום של מכניקת הקוונטים, בעוד שבפילוסופיה האירופאית וחקר הספרות נודעת השפעה רבה לתיאורית ה"דקונסטרוקציה" של ז'אק דרידה. למראית עין אין שום קשר בין שתי התיאוריות האלו הנוגעות לתחומי ידע שונים לחלוטין. אולם מבט מקרוב עשוי להראות עד כמה הן למעשה קרובות ואולי לא במקרה מופיעות יחד באותה תקופה היסטורית.

אי ודאות פיזיקלית ולשונית

בין הרעיונות המרכזיים המחברים את הדקונסטרוקציה ומכניקת הקוונטים נמצאים המושגים של אי ודאות וחוסר קביעות. דקונסטרוקציה, כשיטה של ניתוח ביקורתי, עוסקת בחשיפת ההנחות וההטיות הבסיסיות הטבועות בטקסטים ובצורות תקשורת אחרות. גישה זו מאתגרת את הרעיון ששפה וצורות תקשורת אחרות יכולות לספק ייצוג מלא ומדויק של המציאות, ובמקום זאת מדגישה את חוסר הוודאות והאי-קביעות המובנה שתמיד נוכחים בניסיונותינו להבין ולתקשר על העולם.

באופן דומה, מכניקת הקוונטים מבוססת על הרעיון שיש גבולות בסיסיים ליכולתנו לחזות ולשלוט בהתנהגותם של חלקיקים תת-אטומיים, ושתמיד ישנה רמה מסוימת של אי-ודאות ואי-קביעה ברמה הקוונטית. אי ודאות זו טבועה בהתנהגותם של חלקיקים תת-אטומיים, שיכולים להפגין תכונות דמויות גל וגם תכונות דמויות חלקיקים בהתאם לאופן שבו הם נמדדים או נצפו.

בשתי התורות, במילים אחרות, המציאות אף פעם אינה ודאית באופן סופי.

לחשוב מחדש על המציאות

דרך נוספת שבה הדקונסטרוקציה ומכניקת הקוונטים מצטלבות היא בגישתם להבנת הטבע היסודי של המציאות. דקונסטרוקציה מאתגרת את דרכי החשיבה המסורתיות ומעודדת אותנו להטיל ספק בהנחות ובהטיות המעצבות את הבנתנו את העולם. גישה זו דומה לאופן שבו מכניקת הקוונטים מאלצת אותנו לבחון מחדש את ההנחות שלנו לגבי טבע המציאות ברמה הבסיסית ביותר.

לסיכום, בעוד שהדקונסטרוקציה ומכניקת הקוונטים עוסקות בתחומים שונים מאוד, יש ביניהם גם הרבה נקודות משותף ונקודות חפיפה שאולי יכולות לספר לנו משהו על הרגע ההיסטורי בו אנו חיים.

לדעת עוד:

לסלוח על הבלתי נסלח: דרידה ופרדוקס הסליחה

אני, אתה וזה: מרטין בובר ומשמעות הקיום

חשיבה פרדוקסלית – מה זה ולמה כדאי לך להשתפר בה?

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.

עוד דברים מעניינים: