אמנות האהבה של אריך פרום

אמנות האהבה (1956) הוא ספר מאת הפסיכואנליטיקאי והפילוסוף היהודי-גרמני אריך פרום. בספר מציג פרום את האהבה כאמנות, כמיומנות או ככישור שניתן ללמוד ולפתח. הוא דוחה את הרעיון שאהבה היא משהו קסום ומסתורי שאי אפשר להסביר ולנתח, ומבחין בין אהבה אמיתית להתאהבות חולפת.

פרום טוען שאהבה על נושאיה השונים – אהבה רומנטית ואירוטית, אהבת הורים לילדיהם, אהבת אחים, אהבת אדם לאלוהים ואפילו אהבה עצמית – היא התשובה היחידה לבעיית הקיום האנושי. ביכולתו לפתור את מכאובי דורנו המנוכר והבודד, ולהרוס את המחסומים שנוצרו בין בני האדם.

אמנות האהבה הנשכחת

בתחילת "אמנות האהבה" טוען פרום שאהבה היא לא מתנה מאלוהים הנופלת מהשמיים על האדם או רגש פתאומי שאוחז בנו. תחת זאת אהבה לדעת פרום היא מיומנות לא קלה שיש ללמוד ולתרגל, ושזוהי מיומנות שבני-אדם הולכים ומאבדים בעולם המודרני. פרום מציג שלוש סיבות למשבר הזה. הראשונה היא שאנשים ממוקדים מידי בצורך שלהם להיות נאהבים מבחוץ ולא ביחסיהם הפנימיים עם עצמם כתנאי לאהבת האחר. במילים אחרות, אנשים לא מסוגלים לאהוב את עצמם וזקוקים כל הזמן לאישורים חיצוניים מבחוץ.

בעיה שניה שמונה פרום הגורמת לדעיכת "אמנות האהבה" היא שאנשים מאמינים שתהיה להם אהבה רק אם "ימצאו את האדם הנכון". מה שאנשים לא מבינים הוא שבשביל למצוא אהבה עם "האדם הנכון" עליהם להיות קודם כל מסוגלים לאהוב אותו. כלומר, כאשר אהבה היא כמו צרכנות בה אנחנו מחפשים את המוצר "המושלם", היכולת שלנו לבחור ולהתחייב הולכת ופוחתת.

לבסוף, ב-"אמנות האהבה" פרום מבחין בין "התאהבות" ו-"אהבה", ומסביר שהשנייה חשובה יותר אך גם מאבחן כי אנחנו ממוקדים הרבה יותר מידי בראשונה. כלומר, סרטי דיסני והוליווד תמיד יראו לנו סיפור התאהבות סוער ומרגש, אך לא ישארו לבדוק כיצד הזוג מתמודד לאורך שנים עם שיגרה ושחיקה. אנחנו מאמינים שאהבה היא זיקוקים ופרפרים בבטן, כאשר למעשה היא עבודה קשה ומורכבת שמי שלא מוכן אליה לעולם לא יעבור משלב ההתאהבות הקצר לשלב האהבה ארוך הטווח.

בורחים מאהבה

פרום עוסק בסיפור גן העדן כדוגמה למצב האנושי הבסיסי של ריחוק מהטבע, מודעות עצמית ובושה. לדבריו, כולנו חשים כי אנו "מופרדים" מהקיום, ובמצב המודרני עוד יותר, ושואפים להתגבר על הריחוק הזה. במילים אחרות, אנחנו שואפים לגשר על הפער התמידי בין פנים וחוץ ולעבור ממצב של שונות לאחדות.

ב-"אמנות האהבה" פרום מתאר כמה דרכים שבני-אדם פיתחו כדי להתמודד עם הגלות הזו מעצמנו. יש כאלו שמחפשים חוויות של אובדן העצמי כמו טראנס, סמים וחוויות מיניות בהן אנו שוכחים את עצמנו, אך אלו על פי רוב קצרות וחולפות. יש כאלו המוצאים ביטחון בקונפורמיות כדי להמלט מחווית הבדידות שלהם. לבסוף, יש את אלו הבורחים מהצרות שלהם אל הצרות בעולם ועוסקים בעבודה ויצירה.

אולם לפי פרום, הדרך היחידה והעיקרית לפתור את הבעיה הקיומית האנושית היא אהבה אמיתית, המפגש בין שתי נשמות המתאחדות ועדיין נשארות שתיים. לדעתו זה הרצון השורשי והכוח הבסיסי שמניע כל חברה וחבר במין האנושי. אהבה, במילים אחרות, היא מה שמחזיק את האנושות בחיים.

מהי אהבה אמיתית

לפי אריך פרום, כדי לזהות אהבה אמיתית עלינו לחפש מאפיינים כמו אכפתיות, אחריות, הכרות, כבוד והכרת-תודה. אנחנו נדע שאהבה היא לא אמיתית אם נמצא בה רכושנות, התאכזרות, אנוכיות ואדישות לצרכי האחר.

כפסיכואנליטיקאי, פרום טוען כי בריאותו הנפשית של אדם, לרבות יכולתו לפתח מערכות יחסים בריאות, מושפעת ישירות מיחסיו עם הוריו (ובכך הוא דומה לא רק לפרויד אלא במיוחד לפסיכולוגים כמו בולבי או ויניקוט). פרום מתאר את המודל של האהבה האמהית כאהבה ללא תנאים המספקת את צרכי הילד ללא קשר למעשיו. עם ההתבגרות עובר הילד לאהבה אבהית שתובעת ודורשת ממנו דברים ומעניקה אהבה כשהוא מצליח וכעס כשהוא נכשל. השלב האחרון של האדם הבוגר הוא זה בו האדם מפנים את שני המודלים של האהבה ההורית. כך הוא מספק לעצמו אהבה ללא תנאי ובמקביל תובע מעצמו לעמוד במטרות וכללים. תיאורי ההורים שמציע פרום כ"אמנות האהבה" הם כמובן מודלים סכמטיים והדיון שלו בהם יותר מפורט מהסיכום הקצר כאן. עם זאת, הוא מדגיש כי פגיעה ביחסים תקינים עם ההורים בגיל צעיר יכולה להשפיע באופן מכריע על היכולת שלנו ליצור קשרים בוגרים.

מושאי האהבה

לפי פרום, אנחנו למעשה מסוגלים לאהוב הרבה דברים שונים ובדרכים שונות. בעבורו אהבה היא לא רק מערכת יחסים עם מישהו אנושי ספציפי, אלא אופן של התייחסות אל העולם כולו ולכן ישנם כל מיני מושאים שניתן לאהוב.

כך למשל ישנה אהבה אירוטית (מלשון ארוס, תשוקה) בה שני בני או בנות אדם יוצרים "אגואיזם זוגי" הסוגר אותם בפני העולם. פרום טוען כי באהבה כזו הצדדים זוכים לסיפוק של צרכיהם ומתחייבים לאחריות הדדית ונאמנות המשמרת את הסיפוק הזה לאורך זמן.

סוג אהבה אחר שמתאר פרום ב-"אמנות האהבה" היא למשל אהבה לאלוהים, הנובעת לדעתו גם מהצורך הנפשי שלנו באחדות בקיומנו. בדומה לתיאורי ההורות לעיל, פרום מתאר שלבים בהתפתחות הדתות שהחלו כ"אימהיות" של קשר בלתי-מותנה עם האלים ואז עברו ל"אבהיות" עם דרישות, מצוות, שכר ועונש וכדומה. אלוהים הוא בעצם האב האוהב את הבן שעושה טוב ומעניש את הבן שעושה רע. בהתאם, פרום טוען כי הקשר של בני-אדם עם אלוהים מבוסס על הקשר שהיה להם עם הוריהם כילדים.

לבסוף, אנחנו יכולים גם לאהוב את עצמנו. פרום מבחין בין אהבה עצמית ואנוכיות. אנוכיות ממוקדת בדברים שהאדם לא מסוגל לספק לעצמנו ולכן היא למעשה שנאה עצמית. אהבה עצמית ממוקדת במה שאנחנו מסוגלים לספק לזולת, ועל כן היא אהבה עצמית.

לתרגל את אמנות האהבה

לבסוף, פרום עוסק בניתוח המאפיינים הדרושים לשיפור היכולת המעשית של האהבה. לדבריו, אדם אוהב זקוק למשמעת, ריכוז ורגישות לעצמו ולגופו. בנוסף, הוא צריך להתעלות מעל הנרקיסיזם הגורם לו לראות את כל העולם החיצוני במונחים הנוגעים רק לעולמו הפנימי. עליו להיות מסוגל לראות את המציאות גם דרך עיניו של האחר וזה אומר ענווה וויתור. לבסוף, אמנות האהבה של פרום מצריכה אמונה, לא בהכרח דתית, אך כן כזו שמאמינה בטוב וסומכת על המציאות.

ראו גם:

הגותו של אריך פרום

אפלטון, חז"ל והמיתוס של החצי השני

ציטוטים פילוסופיים על אהבה

עוד דברים מעניינים: