א. ארצות מוצא של העולים ומימדי העלייה
עם הקמת מדינת ישראל נפתחו שערי קפריסין, והגיעו לארץ כל העולים הבלתי ליגאליים. בנוסף, פרץ גל עלייה ענק בגודלו הן מאירופה והן מארצות האיסלאם. סך הכל, עלו לארץ כ700000 יהודים, מחציתם מארצות המזרח. תוקף חוקי ניתן לעלייה עם חוק השבות, משנת 1950, שקבע כי כל יהודי זכאי לעלות ארצה. העולים יושבו בערים חדשות ובערים ערביות נטושות מהמלחמה. ארצות המוצא היו: פולין, רומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה, בריה"מ, ייגוסלביה, עיראק (במבצע עזרא ונחמיה), תימן (במבצע מרבד הקסמים), מרוקו, אלג'יר, תוניס, איראן, לוב ותורכיה.
ב. תפיסת "כור ההיתוך" כמעצבת את דרך קליטת העולים
כור היתוך היא תפיסה שהנהיגו קברניטי המדינה, שעיקרה הוא טמיעה מוחלטת של המהגרים החדשים ומחיקת זהותם התרבותית הקודמת. בן גוריון שאף ליצור גישה ממלכתית חדשה ולבטל כל סממן בדלני בקרב האוכלוסייה היהודית בארץ. הוא שאף ליצור מודל "ישראלי", ולאפיין אנשים לא כ"עיראקים", "פולנים" וכו' אלא כ"ישראלים". כור ההיתוך התבטא בדרכים רבות – שיטת הקליטה של הנוער בקיבוצים, עברות השמות, כפיית התנהגות "צברית" במעברות ועוד רבות. בדיעבד, קיימים פגמים רבים בשיטה, וכיום ידוע כי מוטב היה לו ניתן לעולים לשמור את זהותם הייחודית ולא לגדוע בברוטליות את זיכרונותיהם ואישיותם.
ג. התמודדות הרשויות והחברה עם קליטת העלייה (חברתית, כלכלית, תרבותית)
היו כשלים רבים בדרכי הקליטה: העולים חיו ביישובים נידחים ולא מפותחים, או פוזרו במעברות עם תנאי מחייה מזעזעים ומחפירים. העולים לא הצליחו להשתלט על השפה החדשה והמנהגים החדשים בקלות, ונתקלו בקשיים חברתיים רבים. לרובם לא נמצאה תעסוקה, והם ישבו בחוסר מעש בבתים, וכך הידרדרו בקלות לפשיעה, לאלימות ולחוסר השכלה.
העולים המזרחים נתפסו אצל ותיקי היישוב כפרמיטיביים וכברברים חסרי תרבות. הם זכו לזלזול וליחס מחפיר מצד האליטה האשכנזית השלטת, שלא ידעה כיצד להתמודד עם הקהילה המזרחית.
מבחינה פוליטית, לעומת זאת, ידע הממסד לנצלם היטב, והסתער עליהם משל היו כוח אלקטורלי רב חשיבות ותו לא. המעברות ומוסדות החינוך גוייסו לטובת מפלגות שונות שפרסו עליהם את חסותם, והתחוללו על נושא זה סערות פוליטיות רבות.
לסיכום, העולים לא השתלבו כלכלית מפני שלא הסתדרו עם השפה ולא הייתה להם, ברוב המקרים, את ההכשרה הנדרשת לעבודות הנחוצות. מבחינה תרבותית תפיסת כור ההיתוך דגלה במחיקת כל עברם ההיסטורית, לעתים בצורה משפילה ופוגעת. מבחינה חברתית, הם זכו ליחס מזלזל ואטום מצד הממסד המדיני, ונתפסו כנחותים מבחינה ערכית.
ד. אירועי ואדי סאליב – משמעותם והשפעותיהם
פרשת ואדי סאליב היא דוגמא לאטימות הממסד ולאפליה המתמשכת של עולי המזרח. ואדי סאליב זוהי שכונה בחיפה בה התגוררו בעיקר עולים מצפון אפריקה.
ראשיתו של האירוע בשמיני ליולי 1959, כאשר שוטר פצע בירייה שיכור עובר אורח. מיד החלו תושבי השכונה להתקבץ ולצאת במהומות, שהפכו להתפרעות המונית בניצוחו של דוד בן הרוש, תושב השכונה. בהפגנותיהם יצאו התושבים נגד הממשלה המפלה ושלטון מפא"י. המאורעות היו אלימים במיוחד, ונגרם נזק רב לרכוש. המאורעות התפשטו למקומות נוספים בהם היו שכונות מזרחיות. הן פרצו מחדש בואדי סאליב לאחר שלושה שבועות, והממשלה דיכאה אותם ביד קשה. העצורים המשיכו להיאבק מבית הכלא, ולמחות נגד מדיניות הממשלה. היו שטענו כי המוחים הם ברבריים ואלימים, בעוד שאחרים גינו את התוקפנות של הממסד והמשטרה. הוקמה לשם חקירת האירועים וועדת חקירה ממשלתית, שהגישה את מסקנותיה לגולדה מאיר. נקבע בה, בין השאר, כי לא הייתה אפליה ממסדית כלפי עדות המזרח, אך הוחלט להיות ערניים יותר למצוקות בני עדות אלו. ואכן, מצוקתם הועלתה על סדר היום, והתוצאות היו מיידיות. התושבים פונו ויושבו מחדש בשכונות טובות יותר, ותנאי המגורים שופרו במידה ניכרת.
המהומות ומנהיגותו של בן הרוש סימלו את חדירתם של מנהיגים מזרחיים אותנטיים (שלא שוחדו על ידי המפלגות הגדולות) לפוליטיקה, תופעה שראשיתה בפנתרים השחורים וניתן לראות את השלכותיה עוד היום, במפלגת ש"ס.
המאורעות נחשבים עד היום לאבן דרך טראומטית בהמחשת האפליה המזעזעת שכוונה לעולי המזרח.
מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / בונים את מדינת ישראל במזרח התיכון
