אירועי ואדי סאליב ביולי 1959 נחשבים לרגע מכונן בהיסטוריה של מדינת ישראל – סמל מובהק לשסע העדתי ולפריצת הזעם החברתי של בני עדות המזרח, במיוחד יוצאי צפון אפריקה, כלפי מוסדות המדינה וההגמוניה האשכנזית.
הרקע הפוליטי והחברתי למחאה ולאירועי ואדי סאליב
בתחילת שנות ה-50 וה-60, שלטה מפא"י בקואליציה ונהנתה מתמיכת דור ההנהגה המסורתית של עולי ארצות האסלאם. עם זאת, בקרב הדור הצעיר הלכה וגברה תחושת הקיפוח. מפלגת חרות, שהייתה באופוזיציה, סיפקה להם במה, בעיקר לנוכח הביקורת על שלטון מפא"י וההסתדרות. התמיכה בחרות היוותה ביטוי למחאה עדתית, ולעיתים – כמו במקרה של ואדי סאליב – גם פוליטית חוץ-פרלמנטרית שהתפרצה באלימות.
האירוע המרכזי: מהומות ואדי סאליב
ב-8 ביולי 1959 ירה שוטר בשיכור מתפרע בשכונת ואדי סאליב שבחיפה, רובה מאוכלסת בעולים מצפון אפריקה. האירוע הצית גל של זעם – מאות תושבים יצאו להפגנות שהתפתחו להתפרעויות אלימות. למחרת התקיימה הפגנה בראשות דוד בן הרוש, מייסד "ליכוד יוצאי צפון אפריקה", שנשאה מסרים חדים נגד שלטון מפא"י.
בהפגנה נישאו דגלים שחורים ודגלים מוכתמים בדם. תוך זמן קצר גלשה המחאה לאלימות: ניידות משטרה נרגמו באבנים, נופצו חלונות ראווה, נבזזו חנויות ונשרפו מכוניות. מוקדי השלטון – משרדי מפא"י וההסתדרות – הותקפו. האירועים התפשטו גם לבאר שבע, מגדל העמק ושכונות נוספות המאוכלסות ביוצאי מרוקו. שלושה שבועות לאחר מכן חזרו המהומות לואדי סאליב.
המשטרה הגיבה בכוח, עצרה כ-60 מתפרעים, ובתוכם את בן הרוש החמוש. בן הרוש הגיב בשביתת רעב ואיים בהתאבדות. דעת הקהל הייתה חלוקה – חלק ראו בעולים מצפון אפריקה אלימים, ואחרים ביקרו את תגובת המשטרה. מפא"י האשימה גורמים "אנטי סוציאליסטיים" בהסתה, בעוד שהאופוזיציה – מימין ומשמאל – האשימה את הממשלה במדיניות של אפליה עדתית.
ועדת החקירה ומסקנותיה
ב-17 באוגוסט 1959 הגישה ועדת חקירה ממלכתית דו"ח לשרת העבודה גולדה מאיר. הוועדה קבעה שלא הייתה אפליה עדתית ממוסדת, אך המליצה להעמיק את תשומת הלב לתנאי המחייה, המצוקות וההכוונה המקצועית של עולי ארצות האסלאם.
תוצאות והשפעה ארוכת טווח של אירועי ואדי סאליב
המחאה בוואדי סאליב המחישה שהנהגה אותנטית יכולה לצמוח מתוך בני הקהילה עצמה. בן הרוש וחבריו פתחו פתח להשתלבות במערכת הפוליטית, והובילו לשינויים עתידיים. עם זאת, מנהיגי המחאה חוסלו פוליטית בהמשך, ותהליך השיקום שנעשה – כמו פינוי השכונה והכוונת תלמידים מזרחים לבתי ספר מקצועיים נחותים – היוו פתרונות חלקיים בלבד.
אירועי ואדי סאליב ביטאו את השבר של קליטת מאות אלפי עולים חסרי הון, בעלי משפחות מרובות ילדים, מיעוט קשרים והשכלה. רבים מהם הוסעו ליישובי ספר, שם חוו דלות, אבטלה ומחסור. הממסד תייג אותם כ"אבק אדם" שיש "לעצבו מחדש" ולהפוך אותו לחלק מהחברה הישראלית האשכנזית.
המחאה לא הסתיימה שם – ב-1971 קמה תנועת "הפנתרים השחורים", שזעקתה חידדה שוב את אותה הדרישה היסודית: צדק חברתי, שוויון אמיתי, והכרה בזכותם של בני עדות המזרח להיות שותפים מלאים במדינה.
ראו גם: השסע העדתי בישראל, חברה ופוליטיקה בישראל
מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / בונים את מדינת ישראל במזרח התיכון
