תאוריית יחסי האובייקט של ויניקוט מדברת על הקשר בין התינוק לאמו מהרגע בו נולד. כאשר התינוק נולד ישנו דחף טבעי שלו להתפתח, אך זה קורה בהתאם לטיפול האמהי, כלומר אין תינוק בלי אמא. הטענה היא שבשלב הראשון האמא צריכה להיות זמינה לתינוק ולספק לו את כל צרכיו באופן טוטאלי, כאשר פה התינוק בטוח שהוא ואמא הם ישות אחת. הוא תלוי באמו וחש שהוא בורא את העולם (אומניפוטנטי), כלומר מדמיין דבר מה (רעב למשל) וכבר הוא מקבל, לפעמים עוד לפני שבכלל הספיק לחוש את הרעב. טיפול זה הוא בשלב הראשון של "תלות מוחלטת". שלב זה מאפשר לתינוק להכיר את תחושותיו, את עצמו ולהיות קשוב לעצמו, מה שבגיל מאוחר יותר יתבטא ביכולת להגיע למידה רבה של ריכוז- האם עושה לו בעצם – כלומר הוא רואה עצמו דרך עיני האם.
עם הזמן התלות בין האם לתינוק קטנה, האם כבר לא מספקת את כל הרצונות והצרכים אלא יש הבחנה ביניהם- האם עדיין ממלאת את כל הצרכים של התינוק אך לא בהכרח את כל הרצונות. כעקרון, כאשר האם נותנת מענה מוצלח בעת תחילת ההתפתחות לצרכי התינוק היא מאפשרת לו לפתח את העצמי שלו, ובזמן ההפחתה ההדרגתית במענה המיידי נוצר אמנם תסכול בהתחלה אבל התינוק מבין בסופו של דבר איך לפחת תחושת מציאות ולהבדיל בין דמיון למציאות. זה נקרא אם טובה דיה. אם שאינה טובה דיה זה כאשר האם לא מספקת סביבה מושלמת בתחילת התהליך, או מאידך כאשר היא נכשלת בביצוע הניתוק ההדרגתי בינה לבין התינוק ומתערבת גם כאשר התינוק רגוע ולמעשה לא נותנת לו להתפתח ולגלות את עצמי שלו. בשלב זה, בד"כ התינוק יאמץ לעצמו "אובייקט מעבר" שימזג ויפשר בין התלות באם לבין ניתוק והפיכתו לישות נפרדת.
בשלב הבא התינוק מבין שאמו היא אובייקט חיצוני בעל קיום נפרד, הוא מתחיל לפתח אמפתיה, לחוש את האחר ואת הסביבה, לומד להיות אכפתי, יכול לשאת אמביוולנטיות (לחוש אשמה ולבצע תיקון-להתקרב). בבגרות זה כמובן יאפשר לו את היכולת להתחרות ולדעת להפסיד, לשחק, לעבוד.
התוצאה של כל זה היא בריאות נפשית: צמיחה אישית, סוציאליזציה, פיתוח יכולות חברתיות, כלומר, צומח יחיד שמסוגל להזדהות עם החברה ובו זמנית לשמור על האינדיבידואליות שלו.
ראו גם: דונלד ויניקוט – יחסי אובייקט כהסתגלות למציאות מתוך הקורס "אישיות: תיאוריה ומחקר"
