תיאוריית יחסי האובייקט של דונלד ויניקוט ממוקדת ביחסים הפנימיים שלנו עם אחרים. על פי תיאוריה זו, דפוסי מערכות היחסים שלנו כאנשים בוגרים תלויים ביחסים המוקדמים שלנו עם הורינו והאופן בו נקשרנו אליהם. התבניות של היחסים המוקדמים האלו מעצבות את האופן בו אנחנו מתייחסים אל אובייקטים המייצגים באופן סמלי אנשים.
הרעיון בדבר יחסי אובייקט התפתח אצל ויניקוט במהלך שנות ה-20 המאוחרות וה-30 של המאה ה-20. רעיונות אלו נבעו מהתיאוריה של זיגמונד פרויד והשפיעו עמוקות על הפסיכואנליזה. ככלי טיפולי, תיאוריית יחסי אובייקט היא כלי יעיל לטיפול בפוביות הנובעות מיחסינו עם אנשים.
אובייקטים חיצוניים ופנימיים
ויניקוט מבחין בין שני אופנים בהם אנחנו מתייחסים אל אחרים. אדם, או ייצוג של בחפץ מסוים, הוא אובייקט חיצוני כתוצאה מיחס מסוים שיש לנו אליו, "אנרגיה רגשית" שמושקעת בו. כחיצוני הוא מתקיים כפי שהוא כשלעצמו, כלומר כאדם עם מכלול תכונות, מעלות, חסרונות וכדומה. אולם כאובייקט פנימי האדם (או מה שמייצג אותו) הוא החוויה הרגשית שיש לנו כלפיו. זהו הייצוג של האובייקט שיש לנו יותר מאשר האובייקט עצמו (החיצוני). ייצוג פנימי זה מעצב את האופן בו אנחנו תופסים את האובייקט במציאות ומנהל את מערכת היחסים שלנו איתו.
דפוסי התקשרות וקביעות האובייקט
אחד השלבים החשובים בילדות המוקדמות שלנו על פי תאוריית יחסי האובייקט של ויניקוט השלב הנקרא "קביעות האובייקט". זהו השלב בו הילד יכול להבין כי דברים, בראש ובראשונה ההורים שלהם, עדיין קיימים גם אם הם לא רואים אותם. ההבנה של הילד כי גם אם האם הלכה (לרגע הצידה, ליום לעבודה או לפרק זמן מחוץ לבית) היא עדיין תחזור היא בסיס חשוב ליצירת תחושת ביטחון שלו בעולם.
רעיון מפורסם נוסף של ויניקוט הקשור לרעיון של יחסי אובייקט הוא המושג של "אם טובה דיה". לפי ויניקוט היחסים עם האם ממלאים תפקיד מכריע בעיצוב דפוסי מערכות היחסים שלנו. האם לפי ויניקוט לא רק שלא יכולה אלא גם לא צריכה להיות מושלמת. הסיבה היא שאם היא תענה על כל צרכיו של הילד, או תעשה עניין גדול מהפעמים בהם לא הצליחה, היא לא תאפשר לו לייצר תחושת ביטחון גם בהעדרה. תחת זאת האם צריכה להיות "טובה דיה" במובן שהילד מרגיש שהוא חי בעולם מספיק יציב בכדי שהוא יוכל להסתדר בו גם לבד.
מתעניינים בלימודי פסיכולוגיה? התחילו כאן
