דונלד ויניקוט היה רופא ילדים בריטי ומראשוני הפסיכואנליזה בראשית המאה ה-20. אחת מהתרומות החשובות ביותר של ויניקוט לפסיכואנליזה, ולהורים ובאשר הם, היא העבודה שלו על יחסי ילד-הורה בשלבים המוקדמים של החיים. ויניקוט הפנה את תשומת-הלב לאופי הפגיע וחסר-אונים של החוויות המוקדמות ביותר של כולנו, וטען כי האופן בו התמודדנו עם חוויות אלו יהיה בעל השפעה גדולה על חיינו בהמשך.
בתקופה בה הדגישה הפסיכואנליזה את הדרכים השונות בהן הורים יכולים לסבך את נפשם של ילדיהם, ויניקוט הציע את המושג המרגיע של "אם טובה דיה". האם או האב הטובים דים הם לא אלו שעונים על כל צרכיהם של הילד וחפים מטעויות, אלא אלו שמספקים לו מענה בטוח מספיק כדי לאפשר לו להתמודד גם עם מה שלא ניתן לספק לו.
ויניקוט, ביחד עם אשתו קלייר, פתחו את רעיון ה"החזקה" כדימוי לאופן שבו האם וההורים בכלל יוצרים אצל הילד תחושת ביטחון במציאות ואשליה של שליטה בה. הם קשרו את רעיון ה"החזקה" גם לטיפול הפסיכולוגי ולאופן שבו המטפל יוצר סביבה "מוחזקת" בעבור המטופל. החזקה על פי הזוג ויניקוט הוא היסוד לתחושת אמון ובטחון של הילד והמטופל לא רק בהורה ובמטפל, אלא במציאות עצמה. הם האמינו כי התנהגויות אנטי-חברתיות יכולות להיות תוצאה של ילד שלא נהנה מתחושת ביטחון והחזקה בילדותו.
ויניקוט פיתח גם את הרעיון של אובייקט המעבר. חפצי מעבר כוללים פריטים כמו שמיכות או צעצועים. חפץ מעבר יכול לעזור לילד להרגיש בטוח ומוגן תוך כדי שהוא מסגל לעצמו עצמאות. חפץ מעבר לא (רק) מאפשר לילד לעבור בין סיטואציות עם משהו בטוח ומוכר, אלא מאפשר לו לעבור בין יחסי סימביוזה עם האם אל יחסי עצמאות. חפץ המעבר, שעימו הילד מזדהה, הוא המעבר בין ההזדהות עם האם ועם עצמו.
ויניקוט הציע גם את הרעיון של "עצמי אמיתי" מול "עצמי כוזב" כקשור בפעולה הילדית של משחק. הוא האמין שהעצמי הכוזב הוא עצמי מנומס, מסודר, חיצוני המאפשר לאדם להשתלב בחברה. העצמי האמיתי, לעומת זאת, הוא זה שהמסוגל ליצירתיות, ומשחק עוזר לאדם לפתח את האני האמיתי הזה. הוא אפילו חשב כי משחק הוא דרך טיפולים שיכולה להועיל רבות גם למבוגרים.
רעיונותיו של ויניקוט כמו "אם טובה דיה", "החזקה", "חפץ מעבר" ו-"אני אמיתי וכוזב" השפיעו באופן עמוק על השפה והחשיבה הפסיכולוגית עד ימינו.
מתעניינים בלימודי פסיכולוגיה? התחילו כאן
