חברה ומגדר: פמיניזם פוסטמודרני

חברה ומגדר: פמיניזם פוסטמודרני

מתוך: חברה ומגדר – סיכומים

עקרונות הפוסטמודרניזם והפמיניזם הפוסטמודרני

1. על פי הפוסטמודרניזם, ממנו צומח הפמיניזם הפוסטמודרני, אין דבר כזה אמת. לפי גישה זו כל מבט על העולם הוא מבט מנקודת ראייה ספציפית ואין נקודת מבט חיצונית אחת ממנה ניתן להביט על העולם בצורה אובייקטיבית. מכאן נובע כי כל ידע אינו ידע שלם אלא תמיד ידע חלקי ויחסי שנכון רק לגבי נקודת מבט מסוימת. מכאן גם יוצא כי אין דרך אחת תקפה תמיד להסביר את המציאות. הפוסט מודרניזם מתנגד לכל אותם "מטא-נרטיבים" גדולים ואידיאולוגיות חובקות כל כמו הנאורות, המרקסיזם או הקפיטליזם שמניחים התקדמות רצופה של התבונה והרציונליות.
2. על פי הפוסטמודרניזם (והפמיניזם הפוסטמודרני) המציאות היא משהו שתמיד מתווך דרך השפה, דרך המילים. שיח של אמת מייצר דימוי של אמת, שיח שמיוצר דרך השפה, ובד"כ דרך השפה של הקבוצות השולטות. מכאן הקשר בין ידע לכוח שאותו מתאר הפילוסוף מישל פוקו. ה"אמת", מה שנתפס בעינינו כאמת משרת את המשך יחסי הכוח. פוקו אומר שאין אמת שניתן לחשוף אותה. יש מנגנוני שליטה שמייצרים אמת. לכן פוקו מציע שבמקום מחקר שמחפש את האמת, המחקר הפוסט-מודרניסטי צריך לעסוק במערכות של ייצור משמעות ולחקור את הדרך שבה בן פועלות.  פוקו שואל שאלות כמו איך מיוצרת האידיאולוגיה הדומיננטית, מי מייצר אותה, למי יש הכוח לייצר אותה ואיך היא משתנה. המחקר הפוסטמודרני עוסק בפוליטיקה של ייצור משמעות, או בפוליטיקה של הייצוג, כי הייצוג על פי פוקו הוא דרך לייצר את האמת.
3. תפיסת הכוח. לפי הפוסטמודרניזם (ששואב רבות מפוקו בנקודה זו) הכוח נמצא בכל מקום והוא אינו יוצא ממקום אחד, לא פועל מלמעלה למטה. הכוח בתפיסה זו הוא לא קונספירטיבי (אצל מרקס בבעלות על אמצעי היצור, בפמיניזם אצל הגברים, בתיאוריות עכשוויות, אצל המדינה). יש כוח רווי בתוך כל היחסים עם העולם. תפיסה מהפכנית, אם לא יודעים איפה הכוח נגד מה המאבק? לפעמים נראה כי הכוח מרוכז במוקדים שמתנקזים למדינה, אבל זה לא נכון. יותר מאוחר אומר פוקו, בכל מקום שיש כוח יש גם התנגדות. כלומר כוח מוביל להתנגדות.
4. ביטול הסובייקט. התפיסה המודרניסטית של הסובייקט כפי שהובעה ע"י פרויד, פיאז´ה אריקסון וקולברג טוענת כי יש לנו אישיות שמתפתחת בהדרגה, תלויה במערכות יחסים שונות, ובשלב מסוים היא מתעצבת. הפוסטמודרניזם מערער על כל ההנחה של זהות עצמית, של זהות אותנטית, של גרעין קבוע ויציב של "מי שאנחנו". כל זהות לפי התיאוריות הפוסטמודרניות האלה היא תמיד תוצר של הבניה חברתית. ההבניה הזו היא תמיד דינאמית ומתעצבת במפגש בין סוגי שיח שונים, בין מוסדות, בין כוחות ובין הגוף הגשמי. השינוי של הגורמים הללו יכול להביא לשינוי של הזהות, ולכן לא רק שאי אפשר לדבר על "נשיות" אלא אי אפשר גם לדבר על "נשיות שחורה", גם נשיות יש לה משמעות שונה בזמנים שונים לאורך היום. ולכן במקום לדבר על זהות עצמית, מדברים בפמיניזם הפוסט מודרני על זהויות מפוצלות. – קטגוריות משתנות – Shifting categories, invented categories – קטגוריות מומצאות. השאלה הפוסטמודרנית איננה מהי זהות אלא איך נוצרת זהות.

בעקבות כך הזהות הנשית מתנפצת. המגדר בעבור הפמיניזם הפוסטמודרני הוא דבר נזיל, תלוי קונטקסט ומשתנה. אין שתי קטגוריות. חשיבות הקטגוריות המגדריות היא בכך שאנשים רואים בהן חשובות. ייצור המשמעות קיים בכל אחד ובכל מקום ולא מרוכז בידיים ספציפיות.  היא בלתי יציבה, משתנה, וכבר ניתן לראות קונפליקט עם הפמיניזם, אין קונספירציה ואין כוח אחד שולט. פוסטמודרניזם דוחה את הרטוריקה של הפמיניזם המוקדם, ודוחה אקסיומות כמו פרטי-ציבורי או כמו אמהות, או שליטה גברית על גוף האישה משום שאלה ביטויים רדוקציוניים. (הנשים השחורות אמרו, אנחנו תמיד היינו בתחום הציבורי ועדיין אנחנו במצב של דיכוי, לכן קטגוריית הפרטי/ציבורי מתבטלת). הסבר אחד נתפס לא נכון, נתפס כהסבר מהותני.  יש בכך משהו משחרר עבור הפמיניזם, מצד שני יוצר קונפליקטים. אין קטגוריה אישה. אז אישה יכולה להיות כל דבר, וזה הפרויקט של הפמיניזם, האישה לא כבולה לשום סטריאוטיפ, לא כופים עליה. אין זהות נשית אחידה ואז הכול פתוח. הלן סיקסו וליס איריגראי, מההוגות המרכזיות של הפמיניזם הפוסטמודרני, טענו שהשפה של החברה היא גברית והיא שיוצרת את המציאות האנדרוצנטרית. מדברות על מיניות לינאריות – מיניות מכוונת לקראת מטרה. המטרה היא סיפוק היצר הגברי. הקטגוריות נקבעות ע"י הגברים ולכן האישה היא האחר. השפה מרוכזת סביב פאלוס. הן מנסות לומר משהו שונה גם בתוכן וגם בכתיבה. מנסות ליצור דימויי שפה אחרים, קטגוריות אחרות. השפה היא כלי חשוב. הן טוענות שמיניות הנשים היא מרובת איזורים ארוטוגניים, היא גמישה ומעגלית. הכתיבה  שלהן איננה לינארית. מבנה המשפטים, הפיסוק והפסקאות שונים מהמוכר. מנסות ליצור שפה גמישה, מעגלית שפה נשית יותר. איריגראי הייתה פסיכואנליטיקאית ועסקה במיוחד בשחרור נשים מהפילוסופיה הגברית. עסקה בעיקר בתיאוריה של פרויד ובהתפתחות הילד. הביעה ביקורת קשה על הרעיון של תסביך אדיפוס וקנאת הילדה. היא הציעה שימוש בשפה נטולת מגדר ואימוץ של נשיות ולסביות. אם נשים ילמדו לענג גוף נשי הן יתרחקו מהפאלוס. מדובר ברעיונות חשובים המפרקים את השיח.  הלן סיקסו היא פמיניסטית נוספת המשתייכת לזרם הפוסט מודרני. היא כתבה סיפורים המתבססים על התיאוריה של דרידה. היא טוענת שהכתיבה הגברית מתבססת על ראציו', לינאריות, דוקוטביות. טוענת שפיתוח כתיבה נשית יוביל לשפה נשית ולשינוי בשפה הגברית ולכן גם ביחסי הכוח בחברה. ג'וליה קריסטבה – טענה שהמיקוד וההתעקשות על הבדלים פיזיים מאלץ אותנו להיכנס לתבניות מדכאות שמגבילות. רואה עצמה כפמיניסטית מחד אך מסרבת להודות שישנה נקודת מבט נשים מאידך – האמונה שמישהי  היא אישה מגוחכת כמו האמונה שמישהו הוא גבר. ג'ודית באטלר – הוגה פמיניסטית חשובה ופרופסורית לספרות. באטלר הושפעה מפוקו מהמושג שיח ויחסי הכוח בשיח. האמת היחידה של המגדר היא שהוא פיקציה, הבניה, פנטזיה. אבל הפנטזיה הזו ממוסדת וממומשת בגוף. אין אמת, יש רק דימוי של אמת, מראית עין. כל ביטוי של הג´נדר מעוצב דרך נקודת המוצא שלה שהיא ביטול הסובייקט. אין אישה או גבר כזהות יציבה, קיימת. בעצם אין זהות. אין מקור לזהות. בשל כך היא קוראת לפמיניזם לוותר על העניין של מגדר. ההבחנה הבסיסית של פמיניזם משנות ה-70 היא בין מין ומגדר. ההבחנה של באטלר היא שונה, לא רק שהמגדר הוא הבניה, אלא גם המין הוא הבניה. גם הגוף, עיצובו ותפיסתו הוא תוצאה של הבניה חברתית.  המגדר לדעתה הוא פנטזיה ממסדית ממושטרת חברתית. המגדר אינו קיים. מגדר הוא דבר נזיל ומשתנה. ( נשים מהעבר היו בהלם לראות נשים היום לובשות מכנסיים. המין גם הוא פיקציה. גם מין הביולוגי נתון למשטור חברתי. ההבדלים הביולוגיים הם תוצר של הבניה חברתית. קיימת הנחה חברתית שישנה התאמה בין מין, מגדר ותשוקה אולם בפועל ההתאמה הזו לא תמיד קיימת. לדוגמא הומואים – אין התאמה בין המין והתשוקה.  קוראת לזה הפיקציה של הקוהרנטיות. ההטרוסקסואליות היא  ההנחה להלימה בין מין, מגדר ותשוקה. ( מין – ביולוגי, מגדר – נטייה התנהגותית, תשוקה – משיכה מינית ). החברה זקוקה לקטגוריות אלה  על מנת לסדר את הדברים. זהות מגדרית היא סדרה של פרקטיקות, של שיח וגוף , של חיקוי חוזר ונשנה של זהות מגדרית אידיאלית. הזהות האידיאלית הזו היא מדומיינת במוחנו. הפרקטיקות הן שיוצרות את המגדר שהוא ריטואל החוזר על עצמו. באטלר התייחסה גם לתופעת הדראג. דראג זו המטאפורה האולטימטיבית למגדר, כי הוא חושף את האופי החקייני של מגדר. בדראג רואים באופן ברור את המרחק והפער בין שלושת הקטגוריות. רואים את המרחק בין ביולוגיה ובין מגדר, ואז עולה באופן ברור שמגדר אינו טבע, ושהוא מקרי, נסיבתי. יש המאשימים אותה שהיא לא כותבת מתוך נקודת מבט פמיניסטית אלא שהיא פועלת על מנת לבטל כל זהות, ושהיא פונה לכל החברה, נשים וגברים כאחד. מבחינתה כל זהות היא מנגנון אלים, בעייתי, כל זהות כופה את עצמה על אנשים, וכל זהות מוציאה את האחר, היא מבוססת על הוצאה של האחר, שלילה. הלוגיקה של זהות היא אליה, ולכן מטרתה היא לבטל זהויות בכלל. הכוח המדכא עבור באטלר אינו הפטריארכיה. עבורה כל מערכת המגדר היא מדכאת ולכן מדכאת נשים וגברים באותה צורה. הטקסט לא עולה מסיפורים נשיים, אלא מניסיון חיים לסבי, והיא מציעה שחרור מכל מגדר, מהטרוסקסואליות. כולם הם קורבנות של המשמוע המגדרי ולא של הפטריארכיה. היא טוענת שבתופעה זו נחשף הפער בין מין, מגדר ותשוקה. הפער הזה מוכיח שהמגדר הוא מקרי ונסיבתי ואיננו טבעי. ההגדרות המגדריות הללו מדכאות את הפרטים ולכן היא חותרת לביטולן. כביקורת על ביטול ההבניה המגדרית נטען: אחת הביקורות היא שנשים החלו להיות סובייקט שמדבר בפני עצמו רק במאה השנים האחרונות, ועכשיו כשגם נשים הן סובייקט היא באה ומפרקת את הסובייקט לחלוטין. הקטגוריה של נשים בקושי קיימת והיא כבר מפרקת אותה. עבורה כל קטגוריה היא מדכאת, משום שהיא פוסט-מודרניסטית, והפמיניזם טוען שעדיין נשים מדוכאות יותר מקטגוריות אחרות. היא מציגה את כל הקטגוריות כשוות נטולות ג´נדר, והביקורת היא שהגברים מנכסים אותן, הגברים הם הסטנדרט. הטענה כלפיה היא שהיא מתעלמת מחוסר הסימטריה של מגדר, שזה לא מדכא את כולם באותו אופן. אם כולם עושים פרפורמנס של ג´נדר שהוא אחיד לגברים ונשים, בסופו של דבר היא משרתת את הפטריארכיה, משום שניתן להתעלם כך מהעובדה שנשים מפסידות יותר. הפוסט-מודרניזם מפרק קטגוריות, מאפשר לכל אישה להחליט מהי נשיות עבורה. הגבר לא חייב להיות נורמה, מודל להתנהגות. אין שום אמת אחת קבועה, ובכך מעניק הרבה חופש לפמיניזם. מצד שני, העובדה שאין אמת מקשה. אחת הטענות של פילוסופים מודרניסטיים היא שאם אין אמת, ואין מטא-נרטיב, והכול הוא יחסי לתרבות בה הוא נוצר, אז אין שום דרך לשפוט את העולם. אם אין אמת אין הבחנה בין טוב לרע, בין שוויון לאי שוויון, אין ערך מוחלט שמקובל על כולם. בעצם, אם לוקחים את הפוסט-מודרניזם עד הסוף אז אין לגיטימציה למאבק פמיניסטי. בעיה נוספת הכרוכה בפמיניזם הפוסטמודרני היא ביטול הסובייקט. ברגע שאוכלוסייה שהושתקה קיבלה את ההזדמנות להשמיע קול זה הרגע בו החלו להגיד שאין סובייקט, או באפשרות של גילוי אמת כדרך לשינוי חברתי. לכן יש פילוסופיות אמריקאיות הטוענות כי הפוסטמודרניזם הוא הסוואה חדשנית לשוביניזם ישן ומסורתי. אחרות טוענות שהפ"מ מבטא את החשיבה של האוכלוסייה שכבר עברה את תהליך ההארה – כלומר גברים לבנים, שיש להם את השוויון והכוח. בשביל קבוצות מקופחות זו מניעת דרך פעולה. הוויכוח הוא בנקודות הקיצוניות. עשיית מגדר – doing gender: איך בונים מגדר? איך עושים אישה? מעצם התפיסה שמגדר הוא הבניה חברתית עולה הטענה שאפשר לפרק הבניה זו ולהבין כיצד נעשתה. מגדר הוא מה שאנשים עושים ולא מה שהם. עשיית המגדר יכולה להשתנות ממצב למצב, ממקום למקום ומתרבות לתרבות. ( דוג' – בעבר נשים התעלפו. היום הן לא זקוקות לכך על מנת להגדיר את נשיותן.)