המונח "אמצעי הייצור" במרקסיזם מתייחס אל כלל המשאבים החומריים שלוקחים חלק בתהליך של ייצור טובין בכלכלה. אמצעי הייצור כוללים חומרי גלם, מיכון (או בפיאודליזם: שטחים חקלאיים), כוח עבודה וכן אמצעי הפצה, שיווק וכו'. הפערים המעמדיים בחברה נתפסים במסגרת התיאוריה המרקסיסטית דרך הבדלים בבעלות על אמצעי הייצור, כלומר בעלות של המעמדות השליטים על אמצעי הייצור (יהיו אשר יהיו בהתאם לעידן) לבין העדר בעלות על אמצעי הייצור של המעמדות הנשלטים. בקפיטליזם הבורגנות היא שמחזיקה בבעלות על אמצעי הייצור ונהנית מהרווחים שנובעים ממנו. למעמד הפועלים אין בקפיטליזם שום בעלות על אמצעי הייצור וכל מה שיש להם הוא כוח העבודה שלהם עצמם שאותו הם מוכרים לבעלי השליטה על אמצעי הייצור, הבורגנים. בחזון הקומוניסטי של מרקס אמצעי הייצור נמצאים בבעלותו של מעמד הפועלים המהווה את כלל החברה השוויונית
המונח "כוחות הייצור" קרוב בהוראה שלו במסגרת התיאוריה המרקסיסטית לזו של "אמצעי הייצור" אם כי הוא רחב יותר ומתייחס אל הכושר היצרני כולו של החברה. כוחות הייצור כוללים את אמצעי הייצור (כמו מכונות, שטח וכו') אך גם את הכישורים, הידע והיכולות שקיימים בחברה. מרקס סבר כי כוחות הייצור ממשיכים כל העת להתפתח בהיסטוריה של החברה האנושית וכי שינויים באופיים של כוחות הייצור משפיע על הסדר החברתי-כלכלי וכאשר ישנה סתירה גדולה מידי בינו לבין כוחות הייצור מתרחש שינוי בדרך שבה החברה מתנהלת (כמו מעבר מפיאודליזם לקפיטליזם וממלוכה לדמוקרטיה). כלומר, שינוי של כוחות הייצור גורר אחריו שינויים הן של יחסי הייצור והן של אופן הייצור.
