סיכום: ירמיהו פרק א' – ההקדשה לנבואה

ירמיהו פרק א': ההקדשה לנבואה

הצגת ירמיהו (ירמיהו א', פס' א'-ג')

ירמיהו הוא בן למשפחת כוהנים זוטרים שסולקה מבית-המקדש, חי בעיר ענתות באזור בנימין.

זמן פעולתו: פעל במשך כ-40 שנה מהשנה ה-13 למלכות יאשיהו (627 לפנה"ס) עד חורבן בית-המקדש ב586 לפנה"ס (זה הכתוב אך בהמשך מסופר כי המשיך לנבא גם אחר-כך).

הקדשת ירמיהו לנביא (ד'- י')

ה' מודיע לירמיהו על הקדשתו שהיא רצון האל ונקבעה עוד בהיותו בבטנו (מה שמחזק את השליחות שלו). להקדשה מבנה אופייני של מינוי נביאים ומנהיגים: מינוי, ניסיון השתמטות, דחיית הניסיון, עידוד ומתן אות.

בפס' 6-9 טוען ירמיהו כי הוא נער (צעיר, חסר ניסיון, ממעמד נמוך) אך ה' מבצע אקט סימבולי ונוגע בפיו – משמע דבר ה' יהיה בפיו של ירמיהו.

פעמים מוזכרת המילה "גויים" בהקשר שליחותו של ירמיהו. "נביא לגויים נתתיך" (5) ו"על הגויים ועל הממלכות" (10) – ייתכן והמשמעות היא שירמיהו מיועד להיות נביא לכל עמי העולם או שהכוונה בגויים היא למעשה עם ישראל, ממלכות יהודה וישראל.

נבואות ירמיהו יהיו "לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס" – ארבע פעלים של נבואות הרס וחורבן מול "לבנות ולנטוע" שני פעלים של נבואות נחמה, היחס המספרי מעיד על משקל שני סוגי הנבואות בעתיד.

נבואת המראות (י"א- י"ט)

חזון השקד 

ה' מראה לירמיהו ענף שקד ושואל אותו מה זה, ירימיה מיטיב לזהות כי זהו ענף שקד. ה' משבח אותו על הזיהוי מכיוון ש:א. ייתכן וההצגה לא הייתה פיזית אלא בחזון שאותו מצליח ירמיהו לראות. ב. ייתכן והוצג ענף שקד עירום שאותו מצליח ירמיהו לזהות ללא הפריחה והעלים.

בהמשך מסמל השקד שקידה של ה' על דברי ירמיהו, וכן כמו השקד שפורח ראשון כך יזדרז ה' לקיים את נבואות ירמיהו.

חזון הסיר הנפוח

ה' מראה לירמיהו סיר רותח (או אולי מתקן בישול) שפניו פונות צפונה או ייתכן ומדובר בשיח כגון סירה קוצנית שהרוח נופחת בו והוא מתעופף מזרחה. פירוש החזון הוא ש"מצפון תפתח רעה" – ייתכן והרמז הוא לבבל, כך או כך ה' יעניש את בני ישראל ע" אויב צפוני.

בשני חזונות אלו ה' אומר לירמיהו כי אויב צפוני יפגע בעם וכי דבר זה יקרה במהרה.

עידוד והבטחות:

לירמיהו צפויים מתנגדים רבים וה' מבקש לעודד ולחזק אותו. ה' מתרה בו לא לפחד ממתנגדיו כי אם לא יפחד ה' יסייע לו. הוא מדמה אותו לעיר מבצר, עמוד ברזל וחומות נחושת כסמל לאיתנותו.

שורשים מנחים: ר-א-ה – הדרך בה קולט ירמיהו את המסר הנבואי (מה רואה? רואה שקד, רואה סיר, היטבת לראות).

ד-ב-ר – המסר שירמיהו צריך להעביר ודבריו של ה' דרכו אל העם.

הסיכום הבא: ירמיהו פרק ב'

חזרה אל: נביא ונבואה (ספר ירמיהו), סיכומי מלכים ונביאים, כל הסיכומים לבגרות בתנ"ך.

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.