עבודתה של הפילוסופית גיאטרי ספיבק מפגישה את המסורת הפמיניסטית עם המחשבה הפוסטקולוניאלית בכדי לשאול ולהציע תובנות על מאבקיהן של מי שחייהן מעוצבים הן על ידי המסורת הפטריארכלית והן על ידי המסורת הקולוניאלית.
הביקורת של ספיבק מתחילה בתובנה לפיה הפמיניזם המערבי לא מצליח לעתים קרובות להסביר את המציאות של נשים בחברות לא-מערביות. תנועות פמיניסטיות מערביות התרכזו באופן היסטורי בנושאים כמו שוויון מגדרי במקום העבודה, זכויות רבייה ואוטונומיה מינית – דאגות שאמנם חשובות, אבל לא תמיד תואמת את חוויותיהן של נשים מחוץ לצפון הגלובלי, שעשויות להיות מודאגות יותר מהישרדות בסיסית, גישה לחינוך וביטחון פיזי.
הניתוק הזה, טוענת ספיבק, נעוץ בעובדה שחלק ניכר מהפמיניזם המערבי פועל במסגרת של אינדיבידואליזם ליברלי. מסגרת זו מניחה שהחתירה לאוטונומיה אישית ושוויון בפני החוק הן מטרות אוניברסליות. עם זאת, עבור נשים רבות בדרום הגלובלי, אידיאלים אלה עשויים להיות משניים ביחס לערכים חשובים יותר כגון סולידריות קהילתית, צדק כלכלי או התנגדות לדיכוי. ספיבק מציינת שכאשר פמיניסטיות מערביות מנסות לכפות ערכים וסדרי עדיפויות משלהן על נשים בחברות פוסט-קולוניאליות, הן מסתכנות בהנצחת צורה של אימפריאליזם תרבותי, שבו הקולות והחוויות של אותן נשים מושתקים.
לגישה צולבת זו לפמיניזם ולפוסט-קולוניאליזם יש השלכות עמוקות על ההבנה של סולידריות גלובלית. ספיבק קראה לפמיניזם המותאם להיסטוריה, לתרבויות ולמאבקים הספציפיים של נשים ברחבי העולם. משמעות הדבר היא הכרה בכך שאיך שנראה שחרור לאישה באזור הכפרי בהודו עשוי להיות שונה מאוד ממה שהוא נראה לאישה באירופה העירונית, וששתי נקודות המבט הללו תקפות וחשובות.
