אריסטו – מטאפיזיקה אלפא
בשני הפרקים הראשונים של מטאפיזיקה של אריסטו יש נסיון להבין למה אנו קוראים חכמה. המשפט הראשון, "כל בני האדם שואפים מטבעם אל הדעת", הוא בעל חשיבות מכרעת, ומהדהד במובן מסוים עד ימינו. אריסטו טוען שהאדם שואף לדעת יותר בכל הרמות, מהתפיסה החושית ומעלה. האדם אוהב את הידיעה לא רק בגלל התועלת שבה, אלא ברמה בסיסית יותר- זוהי מעין הנאה. הבנה תמיד תהיה רצויה על חוסר הבנה. מכאן הוא מתחיל לבנות את האופן בו ידיעה נוצרת, מהרמה הבסיסית ביותר ומעלה. הוא מתחיל מהתפיסה החושית, המשותפת לכל אדם (ונותן כמה דוגמאות של בעלי חיים שאין להם את אותם חושים כמונו כדי ליצור הבחנות), שהיא המקור הבסיסי ביותר של הידיעה. אך כמובן שאין די בה- כדי להבין את התחושות ולהבחין ביניהן יש צורך בזכרון, אחרת תפיסה הייתה רצף של תחושות שלא קשורות אחת לשנייה בשום יחס או קשר, ולא ניתן היה להבחין ביניהן (לא היינו יודעים אפילו ששתי תחושות שונות זו מזו, אם היינו חיים באותה תפיסה שקיימת בהווה בלבד. אם כן, יש לנו זכרון, שהוא מכלול של תחושות שהיו ויש לי, ואנו מעבדים את אוסף הזכרונות שלנו ליצירת נסיון. הנסיון עוסק בתפיסות חושיות לגבי פרטים בלבד. מריבוי של נסיונות לגבי פרטים דומים ניתן ליצור הכללות, וכך נוצרת האומנות (techne). אומנות עוסקת בכללים ולא בפרטים, לכן כדי לטפל בפרט מסוים הנסיון כנראה יהיה עדיף עליה, אך כדי להתייחס לסוג מסוים ככלל האומנות לא רק עדיפה, אלא רק היא הדרך הנכונה להסיק מסקנות לגביו. לא ניתן ללמד או ללמוד נסיון, אך אומנות כן. בנוסף, מרגע שהבנתי שקיים כלל מסוים, חוקיות, ניתן להתחיל לעסוק בסיבות, ולהסיק חוקים אוניברסליים שיהיו נכונים לגבי כל פרט ששייך לאותו סוג. אומנות זו, שעוסקת בסיבות לכללים, היא המדע. ואם ניקח את כל המדעים, העוסקים בכללים בתחומים שונים, ונבין מהן הסיבות המשותפות לכולם (ניתן לומר הכללים הכלליים ביותר), הרלוונטיות לכולן, זהו המדע העליון ביותר, שהוא הפילוסופיה הראשונה, או המדע העיוני.
בשלב זה אריסטו משער לגבי התפתחות התרבות המוקדמת. בהתחלה עסקו רק בצרכי הישרדות. האומנויות שקשורות להישרדות היו הראשונות שהומצאו, מתוך נסיון יומיומי. רק לאחר שהחברה התפתחה עד מצב בו ההישרדות אינה דבר יומיומי, יהיה מספיק פנאי כדי ליצור קודם כל מדע מעשי, ולאחר מכן זמן למדע העיוני.
הפילוסופיה מתחילה מפליאה, מהשתוממות בפני תופעות לא מובנות במציאות. הצורך לענות לפליאה זו אינו צורך מעשי, זהו צורך פנימי, רצון להבין כשלעצמו. זוהי ההוכחה של אריסטו לכך שהמדע העיוני הוא המדע העליון, כי הוא חופשי לגמרי מצרכים מעשיים. הפילוסופיה היא תכלית לעצמה.
אריסטו טוען שככל שעולים בסולם ההכללה, יהיו לך פחות הכללות, פחות פרטים, פחות השפעה
