פמיניזם
הדיון על פמיניזם התחיל בויכוח שבין אריסטו לאפלטון. בספר המדינה של אפלטון נשים מקבלות מעמד גבוה הרבה יותר ממה שקיבלו בעולם העתיק. אין אצל אפלטון אפליית נשים על בסיס ביולוגי, ואפשר ללמוד את זה מההתייחסות שלו למושג המשפחה, שתמיד מזוהה עם האישה ותפקידה בחברה (לגדל, לנקות וכו'). אפלטון מפרק את מושג המשפחה, ורואה בו מכשול לאזרחות טובה כי הוא מנוגד למושג האזרח (נאמנות כפולה). אפלטון הופך את גידול הילדים למשהו שבאחריות המדינה, הפוליס, והרעיון הוא שהריבוי ימשך בצורה האופטימלית (האופטימלית למדינה, לא לפרטים), ומכיוון שההורים הביולוגים לא מסוגלים לעשות את זה, המדינה לוקחת אחריות.
אריסטו, לעומתו, מדבר על היררכיה של שלוש שותפויות- המשפחה, הכפר, המדינה. אצל אריסטו המשפחה היא גוף שיש לו תכלית, ונושא את עצמו. הוא לא גוף מומצא. לכל אחד במשפחה יש את התפקיד שלו- העבד הוא חצי בנאדם, צריך לנקות וכו', הילדים הם מבוגרים פוטנציאליים וצריכים להקשיב להורים, הנשים אחראיות על גידול הילדים והגבר הוא ראש המשפחה, שר החוץ ושר הפנים: מחד- הוא המארגן את המשפחה ואחראי על חלוקת התפקידים בתוכה, ומאידך הוא מייצגה של המשפחה מול רשויות השלטון. בניגוד למדינה, שבשביל לנהל אותה כראוי צריך חכמה, בשביל לנהל את המשפחה לא צריך ידע- הכל בא באופן טבעי (צורך של ילדים בהוריהם, יצר המין, תאוות החיים). ראה גם: מקומן של נשים במחשבה המדינית של אריסטו.
הפמיניזם מנסה לתקוף את החלוקה הגברית ויחסי הכוח של המרחב הפרטי והציבורי.
בספר הפילוסופיה הפוליטית של הגל (פילוסופיית המשפט) הוא מדבר על המשולש הקדוש של משפחה, כפר, מדינה. המשפחה היא היסוד הפרטיקולרי, הטבעי.
המשפחה נכנסת באופן חד-משמעי לתחום הפרטי, והפרטיות שלה הופכת לבעיה פוליטית. בניגוד לתפיסות האסטתיות שלי, המיניות, הדתיות, התפיסות המשפחתיות שלי עלולות לגרום לאפליה של חמישים אחוז מהאוכלוסיה. על אף שהליברליזם קשור קשר הדוק בפמיניזם, הפמיניזם טוען שהמשפחה זה תחום שהמדינה חייבת להתערב בו. הבעיה הפמיניסטית קשורה קשר הדוק בתפיסת המשפחה.
רולס: ב-1971, בספרו theory of justice התייחס לנשים כאל גברים באופן מוחלט. הוא לא ביצע אבחנה כלשהי כלל בין גברים לנשים. טענתו של היא שבהסתכלות על צדק בין-דורי-הנימוק שצריך להכליל בשיקולים גם את האנשים שלא נולדו עדיין. הוא אומר שהבעיה של הצדק החלוקתי היא שאנחנו לא מתעסקים בחלוקת טובין באופן פרטי, אלא בתור זוגות, זוגות עם ילדים, וכו'. חלק מהמשאבים החברתיים הן תלויות סטטוס משפחתי. גם בעניין של צדק בין-דורי, כך רולס, צדק בין דורי מביא בחשבון את הרווחה של ילדינו, ולמה? אנחנו דואגים להם בתור ראשי משפחות. יש למשפחה מקום חשוב מאוד בתורת הצדק הרולסיאנית. הטענה נגדו היא שברגע שהמשפחה נתפסת כמשהו פנימי, פרטי, זה מחסן אותה מפני התערבות ע"י עקרונות הצדק. ברגע שמוכנס העניין של heads of family, זה נותן יתרון לגברים, יתרון לא מוצדק. הביקורת נגדו היתה אחד הגורמים הראשונים לפילוסופיה הפמיניסטית.
Carol Gilligan כתבה בשנת 1982 את אחד הספרים החשובים ביותר בתחום-in a different voice, שהיה ניסיון ליצור תורה חלופית, שמתייחסת להבדלים שבין גברים לנשים. היא עשתה דוקטורט אצל Lawrence Kohlberg שהושפע מאוד מ- J. Piaget. פייז'ה בדק ילדים ופיתח באופן אמפירי תפיסה שלמה שבה ילדים רוכשים את המושגים המוסריים שלהם דרך משחק עם בני גילם, וכך הם מפתחים תפיסה מוסרית. הוא עשה מעשה שלא יעשה, וביסס את כל המחקר שלו על ילדים בלבד, ולא על ילדות. כך עשה גם קולברג, ושניהם מחלקים את ההתפתחות לשלבים. השלב הפרה-קונבנציונלי (השלב האגואיסטי) בו הילד לא מבין קונבנציות מוסריות, עושה מה שטוב לו, ונמנע מלעשות דברים מסוימים ממניעים אגואיסטיים (לא לקבל סטירה מההורים). והשלב הקונבנציונאלי-ההבנה שיש נורמות חברתיות מסוימות שאנחנו לא יכולים להפר אותן. מגיעה ההבנה שמעבר לניצחון במשחק, אני צריך גם לעמוד בתנאים מוסריים מסוימים, שנתפסים כקונבנציה חברתית. האדם הופך להיות אדם נורמטיבי, אבל כל אחד מתנהג לפי הקונבנציות של החברה בה הוא חי מבלי לשאול את עצמו האם הקונבנציות הקיימות הן ראויות. והשלב הפוסט-קונבנציונלי- תפיסת מימד "רפלקטיבי", חיצוני למציאות, שבו אנחנו מעמידים את הקונבנציה לאור הביקורת- הדוגמה הבוטה ביותר היא שיש לי בעיה עם הקונבנציות בחברה- סרבנות מצפון וכיו"ב.
גם פייז'ה וגם קולברג טוענים שזו התפתחות ליניארית, ושברגע שהגענו למקום אחד אין רגרסיה. זהו תהליך, וכל מי שמגיע לשלב האחרון עבר דרך אלו שלפניו, אבל לא כולם מגיעים לסוף.
טענתו של קולברג (שחילק כל שלב לשני חלקים) היא שהשלב החמישי הוא קביעת אמנה חברתית. השלב השישי והעליון ביותר היא הצו הקטגורי של קאנט, שאנשים יחליטו באופן מוסרי מה הם עושים. זה עליון לאמנה, כי את האמנה אני כורת עם מספר מסויים של אנשים. האימפרטיב תקף לכל העולם.
נשים, ככלל, כך קולברג, עוצרות בשלב של האמנה, ואפילו בשלב הקונבנציונלי. פשוט יש הבדל בין החשיבה הגברית לחשיבה הנשית.
קולברג הביא את הדוגמה המפורסמת של אדם שצריך להשיג תרופה כדי להציל את אשתו החולה, ואין לו כסף, והדרך שלו להשיג את זה זה לפרוץ לבית המרקחת. בהכללה גסה, הבנים נוטים לומר שהוא לא צריך לגנוב, והבנות אומרות שכן. אבל מה שעניין אותו זה השימוש במושגים שלהם- בנים משתמשים במושגים כמו צדק, איסור גניבה, קניין פרטי וזכויות. המושגים הללו, לדעת קולברג, הם אימננטיים בתהליך ההחלטה של בנים. בנות ניגשות לזה בצורה אחרת, במונחים של חמלה, אחריות, וניתוח המקרה הקונקרטי. לא צריך למצוא חוק שיחול על כל המקרים הדומים אלא למצוא פתרון לכאן ועכשיו. הן אומרות שמותר לגנוב, ומייד מסייגות- זו לא גניבה, וזה רק הפעם, והוא צריך, וזו אחריותו. החשיבה של בנים היא יותר אימפרסונאלית, מוכללת ומבוססת הוגנות, ואילו אצל הבנות החשיבה היא יותר אישית וניתוחית אד-הוק.
גיליגן טענה בספרה שההנחות במודל הנ"ל לא נכונות ולכן כל המסקנות תלושות. היא טוענת שבמקום לקחת מודל אחד להתפתחות האדם, אנחנו צריכים לקחת שני מודלים- גברים ונשים, שכמו בתחום הביולוגי, כך גם בתחום הקוגניטיבי הם שונים. היא אומרת שלא במקרה, הפילוסופים כמו רולס ושות' התעסקו עם צדק, ושאלות כלליות, ניסיון לניסוח עקרונות שיהיו תקפים תמיד, בכל מצב. היא רוצה לקרוא בקול שונה- קולו של ה-morality of care. חמלה, איכפתיות. היא מסתמכת על מחקר משנות השבעים של פסיכואנליטיקאית בשם ננסי צ'ודרו, שבניסוי שעשתה גילתה שהבנים והבנות מתחילים אותו הדבר, עד שהילד מגלה בגיל ארבע את ההבדל המיני בינו לבין אמו, מה שמרחיק אותו ממנה, וגורם לו להתעמת עם העולם ולפתח תפיסות של צדק, של עימות ושל חוק ודברים כאלה. הבת ממשיכה להזדהות עם אמה, ועל ידי זה מפתחת את החמלה והאכפתיות.
גם פייז'ה טוען שבנות משחקות בגילאי שבע-שמונה משחקים של שיתוף פעולה (בואו נלביש את הבובה ביחד וכו'). בנים לעומת זאת, משחקים משחקים עם כללים נוקשים, ובכלל, חלק גדול מזמן המשחק הולך על אינטרפרטציה של החוקים, וויכוח עליהם (השער רחב מדי, היה נבדל…).
גיליגן טוענת שיש בנו שני קולות, ואנחנו צריכים להיות מודעים לזה. היא לא באמת נותנת פתרון, אבל הקולות הללו צריכים להישמע גם ברמה הפוליטית. אין סקאלה אחת של מוסריות, יש שתי סקאלות-נשים יותר טובות באמפתיה, גברים יותר טובים בלהיות שופטי כדורגל. צריך שכל צד יהיה כמה שיותר סובלני לצד השני, ויפנים את הקול השני, אפילו שזה לא הקול שלו.
זה לא מתדרדר לרלטיביזם, כי החלוקה פה היא בין גברים לנשים, וביניהם בלבד.
מצד שני יש ניסיון של Susan Okinלא לבטל את ההיררכיה של פייז'ה, אלא להראות שנשים מסוגלות להגיע להישגים שווים על אותו המגרש של הגברים. מכאן בא המושג של אפליה מתקנת- לדרוש לפי החוק מינוי דירקטוריונים, משרות באוניברסיטה וע"י הדברים הללו אנחנו פותחים לנשים את ההזדמנות להוכיח את עצמן באותם התחומים. היא טוענת שחייבים לדחות תוצאות מחקרים כמו זה של צ'ודרו, כי הוא הפנמה של הנראטיב הגברי ביחס לנשים. בדיוק כמו ההבדל בין שחורים ללבנים בארה"ב- גישה אחת טוענת שיש הבדלים בין הגזעים, וניתן, על בסיסם, לכל אחד מה שמגיע לו. לא לנסות להשוות ביניהם, אלא להכיר בהבדלים. גישה שנייה גורסת שצריך להיות עוורי צבעים, ולא לשים לב בכלל להבדלי הצבע (או המין במקרה שלנו). לאוקין אין בסיס אמפירי להניח שגברים ונשים שווים, אבל מצד שני, היא טוענת, ובצדק, שכל עוד זו לא חברה שוויונית לא ניתן להוכיח שיש הבדל.
הגישה הפמיניסטית הביקורתית יותר, אומרת שאי אפשר לשים את הנשים על אותו מגרש של הגברים, מכיוון שהסטנדרטים עצמם הם סטנדרטים גבריים, שמראש לא נותנים סיכוי לנשים. הטענה היא שהניסיון להביא לזהות בין גברים לנשים יכולה לחתור תחת האינטרס האמיתי של נשים, ולהביא אותן להיות דברים שהן לא.
