עמנואל קאנט[1](Immanuel Kant 22 באפריל 1724 -12 בפברואר 1804) יש שיאמרו גדול הפילוסופיים אם לא בכל הדורות אז לפחות בעידן המודרני. הספרים החשובים שלו: ביקרות התבונה המעשית, ביקורת התבונה הטהורה. ביקרות כוח השיפוט.
מושג ההפלאה לקוח מאריסטו[2] שכך מתחיל את ספרו מטאפיזיקה. המניע לפילוסופיה והמדע, הכרת העולם, זו הפליאה וההשתאות. אנחנו רואים דברים בתור בני אדם בניגוד ליצורים חיים אחרים, ומסוגלים להבחין שדברים אלו שנשגבים מבינתנו. אלו דברים שמעוררים פליאה, שמעוררים על ידי החריג. החריג הוא זה שמביא אותנו לחשוב מה עומד מאחורי השגרה, הרגיל. התיאוריה של תנועת כדור הארץ זוכה לתחכום על ידי החריג, על ידי ליקוי שמש. קאנט פונה אל כל בני האדם. לכולנו יש "שמיים ככובים". יראת הכבוד של קאנט זה לא רק לגביי האסטרופיזיקה אלא לגביי כל דבר, כל דבר שחורג מחוויית היום יום. "נשגב" זה הבסיס האחרון של חוויית האדם בקיומו בעולם. הוא עושה הנגדה, האחד מתוך הפתיחות אל החיצון, חוויית האדם בטבע, שזה יכול להיות בהבנת החלל כמו גם בהבנת גנים, מולקולות, אטומים. היותנו פתוחים אל היסוד הטבעי שבחיינו. ניסיון להבין את המציאות הפיסיקלית. ולכן לנו יש תחושה של קטנות לעומת הטבע . קאנט רומז על כך שהתודעה, המציאות בעולם בעלת שני אופני הסתכלות: חלל וזמן. תחושת הגודל האינסופי היא גם באופן חללי וגם באופן זמני.
בקטע עושה קאנט הנגדה בין "השמים הככובים שמעלי", לבין החוק המוסרי שבתוכו. מצד הטבע- אנחנו כלום, אנחנו גרגר אבק קטן-בין אם נסתכל החוצה, אל העולם והכוכבים, ובין אם נסתכל פנימה, אל הגנים והסינופסות.
ומצד חוקנו המוסרי, הפנימי, משתקפת תמונת מראה- מתוך ההסתכלות פנימה אנחנו מוצאים את התודעה האוניברסאלית, שקיימת אצל כולנו, בלי קשר להשכלתנו.
מצד אחד, אנחנו חלק מתודעת העולם, הנשלטים ע"י כוחות חזקים מאיתנו (רעב, טבע). ומאידך, קיים אצלנו חופש הבחירה, החופש הפנימי לבחור ולעשות.
קאנט מדבר על "עצמיותי הבלתי נראית"- ושם הוא מדבר על נושאים שבאופן קטגורי לא שייכים לתחום הראיה-מצפון, מוסר.
יש אבחנה בין שני סוגים של אינסוף- הראשון-אינסופיות הכוכבים והגלקסיה, משהו שאכן אין לו סוף.
והסוג השני- האינסוף שאין לו גבולות של חלל וזמן, האינסוף האמיתי והוא מורגש רק לשכל, לא לחושים ולא לדמיון
אנחנו מסתכלים על העולם שסביבנו, והרבה מהם אמיתיים וחוקיים. ואנחנו יכולים לייצר בדמיוננו מצב בו החוקים היו אחרים, של עולם אחר אפשרי, ולא בהכרח דברים היו חייבים להיות כך. יש בקיומנו משהו קונטינגנטי (אקראי, מקרי).
החוק המוסרי מגלה לי דברים שאינם תלויים בטבע שלי.
עם כל מגבלות הנסיבתיות החוקתית, יש לנו נקודה שבה אנחנו מרגישים אינסופיים.הנקודה הזו היא נקודת חופש הרצון, הנקודה שבה יש לנו את עצמנו, ואת ההחלטה שלנו, מול מחלוקת מוסרית, מול דילמה דרמטית.
תודעת החופש שלנו היא זו שנותנת לנו את ערך קיומנו, ואת ערכנו האינסופי.
ערכנו האינסופי לפי קאנט הוא תפיסתנו את עצמנו כבעלי ערך אינסופי לעצמנו. אלמלא הייתי חי, לא היו ערכים. רק אני, במציאות קיומי מאפשר את קיומם של הערכים.
קאנט אומר שיש לנו לעשות מהפכה קופרניקאית גם במדע. מכיוון שלאחר קופרניקוס, שהראה שהאדם הוא לא המרכז, "זרק" המדע את האדם הצידה, והפך אותו לפסיק לא חשוב. קאנט הופך את האדם למקורו של כל הערכים בטבע- האדם הופך למרכז ולמקום הבלעדי של הערכים. אין אלוהים מבחוץ שנותן ומגדיר את הערכים. הטבע מתנתק לחלוטין מהמוסר. האדם הוא היחיד שמכונן את הערכים וזאת מתוך האנושיות.
ליצורים רציונאליים צריכים להיות חוקי מוסר אובייקטיביים. הסובייקט מחליט, אך החוקים לכלל האנושות זהים. בטבענו אנו שונים, בצורה, בהתנהגות, בפסיכולוגיה, ברגשות, הכול שונה אך המוסר צריך להיות זהה.
ביכולת לבחור נפתחות אינסוף אפשרויות.
קאנט -הבחנות יסוד (תבונה צורנית ותוכנית, סינטתי ואנליטי, אפריורי ואפוסטריורי)
עמנואל קאנט: טוב הרצון, החובה, החוק והמוסר
[1] עמנואל קאנט נולד בקניגסברג שבפרוסיה המזרחית (כיום קלינינגרד שברוסיה), רביעי למשפחה בת 11 ילדים. אביו היה ממוצא סקוטי, מתקין אוכפים במקצועו.בשנת 1740 החל ללמוד תאולוגיה באוניברסיטה, אך עד מהרה מצא את עצמו נמשך לפיזיקה ומתמטיקה ואפילו כתב ספר על בעיות הקינטיקה. לבסוף שילב את הראות מרחיקת הלכת של הפילוסופיה עם הרציונליות חסרת הפשרות של המדעים המדויקים וכתב מאמרים וספרים במטאפיזיקה ולוגיקה.בשנת 1745 סיים קאנט את לימודיו באוניברסיטה ופנה, למשך שנים אחדות, לעסוק בהוראה פרטית במשפחות האצולה של הסביבה.בשנת 1755 התחיל את דרכו באוניברסיטה של קניגסברג. הוא לימד פיזיקה, מתמטיקה וגאוגרפיה פיזית ללא תשלום והתפרנס מספרנות.בשנת 1770 נתמנה לראש הקתדרה בלוגיקה ובפיזיקה, ושימש גם כרקטור האוניברסיטה אחרי כן. בשנת 1796 פרש קאנט מן ההוראה. הוא נפטר ב-12 בפברואר 1804. את ספרו האחרון לא הספיק לסיים. מילותיו האחרונות היו "טוב הדבר". הוא הובא לקבורה ב-28 בפברואר.
[2] אריסטוטלס– הנקרא בקצרה אריסטו (384 לפנה"ס-322 לפנה"ס), פילוסוף יווני, מבכירי הפילוסופים של העת העתיקה, ומאבות הפילוסופיה המערבית. למד באקדמיה של אפלטון ונעשה לאחד ממוריו של אלכסנדר הגדול. ייסד מוסד למחק ולהוראה "ליקיאון", שם חיבר את רוב כתביו שנשתמרו לרוב בצורת סיכומי הרצאות של תלמידיו. עם מותו של אלכסנדר גברה העוינות כלפו, הוא הואשם בכפירה ולבסוף נמלט מאתונה.
