התפתחויות היסטוריות גרמו לכך ששאלות דת ומדינה בישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית נתפשות כשייכות ל'יהודיות' המדינה, אלא שישראל אינה מדינה שיש בה דת אחת בלבד הנחלקת בין דתיים יותר או פחות. חלק מהבעייתיות של ישראל היא שהיא מדינה של דתות רבות (יהודים, מוסלמים, נוצרים, צ'רקסים, דרוזים, בהאים ושומרונים) ושהיא קדושה לדתות רבות. יתירה מזו, סוגיות של דת ומדינה כוללות גם סוגיות של יחס המדינה לקבוצות דתיות שונות, אם מבחינה דתית ואם מבחינת אורחות חיים (כך לדוגמה האוטונומיה לחרדים כקבוצה תידון יחד עם מתן אוטונומיה לקבוצות דתיות שונות במסגרת הלאומיות הערבית). גם בהיבט היהודי מתקיים פילוג בין זרמים, דוגמת אורתודוקסים, רפורמים וקונסרבטיבים. ועם זאת, בעקבות קיומו של רוב יהודי, עיקר הדיונים הציבוריים בנושאים אלה נעשים על ידי יהודים, בין יהודים ולגבי יהודים. על רקע המצב הייחודי בישראל, המאבק הפנים-יהודי בנושאים אלה הוא בעל בולטות רבה יותר ובעל עוצמות פוליטיות גדולות יותר.
להלן נדון במה שמייחד את היחסים המורכבים, בכל העולם, בין הכוח הפוליטי ובין השאיפות, האמונות והממסדים הדתיים. במדינות בעלות משטר דמוקרטי מבטיחה לרוב המדינה את חופש הפרט בענייני דת. ובכלל זה החופש של כל אחד לבחור את דתו, והחירות לקיים או לא לקיים את מצוות הדת. בישראל הדמוקרטית קיים על פי חוק שוויון בין הדתות, ובהכרזה על הקמת המדינה מוצהרת כוונה להבטיח חופש דת; אלא שבאותו מסמך, "מגילת העצמאות", הוכרז על "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל" המשמשת כבית לאומי וקיבוץ גלויות לעם היהודי בתפוצות. התנגשות זו בין ההיבט הדמוקרטי וזה היהודי של מדינת ישראל זוכה לדיון ציבורי נרחב, כמו-גם המחלוקות המרכזיות שנוצרו בסוגיות דת ומדינה במרוצת השנים.
השסע החברתי-פוליטי בסוגיית דת, חברה ומדינה עמוק, אולם העמדות הקוטביות על פני הרצף – הפרדה בין דת למדינה כמקובל במערב כנגד ביסוסה של המדינה על אדני המסורת הדתית במידה משמעותית – הן נחלתן של שתי קבוצות מיעוט בחברה. מגוון רחב של מחקרים מעיד באופן ברור על קיומו של רוב מסורתי הנמצא בתווך. מכאן, שתמונת המצב התחום זה – שילובה של הדת במדינה, אך שמירה על אופייה מודרני והדמוקרטי – משקף את המפה החברתית-דתית.
יתר על כן, בחברה הישראלית מעולם לא קנתה לה אחיזה התפיסה הכנענית, הדוגלת בניתוק מוחלט של המסורת היהודית מהלאומיות, והניסיונות להגדרתו של לאום עברי מתוך השתלבות במרחב השמי לא צלחו. העמדות המוגדרות כחילוניות הסכימו גם הן, במידה זו או אחרת, לקשר שבין הלאום לדת, וקשה לתאר את הלאומיות היהודית המודרנית ללא מרכיביה המסורתיים-דתיים. מכאן שפיתוחה של דמוקרטיה הסדרית בתחום זה מהווה מענה-מה לסוגייה בה המחלוקות רבות והיכולת להגיע להכרעה מוגבלת. דומה שאחדותה ושלמותה של החברה מצריכות בחינה מחודשת של הסוגייה מתוך מטרה לנסח מחדש את תכניה של הדמוקרטיה הישראלית ואת החיים יחדיו של כל חלקי הפסיפס החברתי-תרבותי-דתי ממנו היא מורכבת.
ראה גם: יחסי דת ומדינה בראשיתה של ישראל
