דגמים שונים של יחסי דת ומדינה –
מקובל לזהות מספר מודלים בסיסיים בנושא דת ומדינה חלקם נהוגים בדיקטטורות וחלקם בדמוקרטיות. בשיעור זה נתרכז בארבעה
דגמים שונים של יחסי דת ומדינה:
דגם דת המדינה – במסגרתו מתקיימת דת אחת עם חוקים מחייבים והנהגה דתית הפועלת כהנהגה פוליטית (ר' איראן בתקופת חומייני).
הפרדת דת ממדינה – במסגרתה המדינה מגינה על חופש הדת, אוסרת אפליה ומקיימת חופש אמונה ופולחן (כנהוג בארה"ב).*
דגם "הכנסייה הרשמית" – במסגרתו לכנסייה דתית יש מעמד רשמי מיוחד שאינו פוגע בחופש של בני דתות אחרות (דוגמת הכנסייה האנגליקנית באנגליה).
דגם "הקהילות המוכרות" (הכרה בדתות אחרות) – במסגרתו אין דת רשמית והמדינה מכירה בקהילות דתיות ומעניקה שירותים וסיוע לאלו באופן שווה. (ר' המקרה הגרמני).
[* למרות האמור לעיל, ארצות-הברית נחשבת הארץ הדתית ביותר בעולם הנוצרי. הדבר מתבטא בין השאר במאבק בלתי פוסק על גבולות התיקון הראשון, ובשחיקה הדרגתית בחלק מהפירושים היותר חילוניים שלו. חשוב מזה, ארצות הברית מעולם לא הגדירה את עצמה כמדינה חילונית דמוקרטית. ואכן חוקרים רבים מצביעים על כך שהקשר עם הדת מוצא ביטוי עמוק במסורת החוקתית של המדינה. כך, למשל, ישיבות הקונגרס האמריקני נפתחות בתפילה (על ידי איש דת מדתות שונות), ובצבא האמריקני יש פונקציה של אנשי דת. על הדולר האמריקני כתוב In God We Trustונימה של דתיות ושל כבוד לאלוהות היא נתון פוליטי ראשוני].
ביחסים בין דתות ובין מדינה אנחנו מבחינים בדרך כלל בשלושה יסודות:
חופש הדת: מידת החופש שממנה נהנה אדם דתי, לבדו ויחד עם מאמינים אחרים, לשמור את מצוות דתו. החופש כולל חופש ללמוד את הדת ולהנחיל אותה, וכן את החופש להמיר דת.
חופש מדת: לעתים מתפרש חופש הדת ככולל גם את חופש המצפון, ומכאן את החופש להחליט לא להיות שייך לשום דת. חופש זה אמור לכלול גם את החופש לא לסבול מ"כפייה דתית", למשל, בדרך של מניעת אפשרות שאדם יינשא רק על פי מצוות הדת ובטכס דתי. ההיגיון של החופש מדת אומר כי המחוקק אינו צריך להתגייס לאכוף כללים דתיים. מי שממילא מאמין ישמור את מצוות דתו, ומי שאינו רוצה לשמור את מצוות דתו יפעל לפי הבנתו.
היבט חשוב של החופש מדת נוגע לעקרון השלישי, עקרון חוסר המיסוד של הדת: במובן הצר, עיקרון זה משמעו כי לא תהיה למדינה "דת מדינה", היינו- דת כלשהי שהמדינה מתייצבת מאחוריה, בה היא תומכת באופן סמלי או כלכלי. בתחילת המאה העשרים פורש עיקרון זה כיוצר "קיר של הפרדה" בין המדינה ובין דתות וממסדים דתיים. היו שסברו כי רק "קיר הפרדה" יכול להגן באופן מלא על חופש הדת עצמו (בעיקר כאשר אנו דנים במצב של ריבוי דתות שוות מעמד או דת רוב ודתות מיעוט). כיום יש הסבורים כי רק כך ניתן להגן גם על זכותם של מי שבוחרים לא להיות דתיים לחיות חיים של חירות.
