יחסי דת ומדינה בראשיתה של מדינת ישראל

הסיכום להלן העוסק בנושאי דת ומדינה בראשית מדינת ישראל הוא חלק מסיכום הקורס "החברה הישראלית" וחלק ממאגר המשאבים בנושאי סוציולוגיה באתר. 

שאלת הדת, או היחסים בין דתיים וחילוניים נידונים פעמים רבות בסוציולוגיה הישראלית כ"שסע" קונפליקטואלי, הדומה לשסע בין ערבים ויהודים או מזרחים ואשכנזים.

עם זאת כפי שיובהר בהמשך, אחרים מצביעים דווקא על המכנה המשותף הגדול בין הדתיים והחילונים, וטוענים כי הקונפליקט הוא במידה רבה מדומה.

               בסיסו של הקשר בין דת ומדינה בישראל מתחיל עוד בתקופת המנדט הבריטי, שהכיר ביהודים כעדה דתית הרשאית לנהל את ענייניה, ובחסותו הוקמה הרבנות הראשית. לקראת הקמת המדינה קיבל דוד בן גוריון כמה החלטות שביטאו מגמה של הידוק הקשר בין דת ומדינה מעבר למה שהיה מובן מאליו לפני כן. ביוני 1947 שיגרה הסוכנות היהודית מכתב אל "אגודת ישראל" הלא-ציונית ובו ביקשה לקבל את תמיכתה ואת שיתופה המלא במעשה כינונה של המדינה היהודית  במכתב זה, שמקובל לראות בו עד היום את הבסיס ל"סטטוס קוו", שהוא מאבני היסוד של התרבות הפוליטית בישראל. מתחייבים ראשי הסוכנות כי השבת תהיה יום המנוחה החוקי של המדינה : כי תישמר הכשרות בכל המטבחים הציבוריים והממלכתיים : כי בענייני אישות "ייעשה כל מה שאפשר למען ספק את הצורך העמוק של שלומי הדת, למנוע חלילה חלוקת בית ישראל לשניים". כן מבטיח המכתב אוטונומיה מלאה לכל "זרם בחינוך". מכתב זה היווה למעשה את הבסיס ליחסי דת ומדינה בישראל. מהקמת המדינה ועד שנת 1951 השתתפה בקואליציה "חזית דתית" שכללה גם נציגים של אגודת ישראל. באותה תקופה התמסדו היחסים בין דת ומדינה ונקבעו ההסדרים המשמשים עד היום כבסיס לסטטוס קוו. נקבע למשל כי האוכל בצה"ל יהיה כשר, וכי תנועת התחבורה הציבורית בשבת תהיה מוגבלת מאוד. המדינה הכירה בחינוך הממלכתי דתי ומימנה אותו באופן מלא, זרם החינוך החרדי (חינוך עצמאי) קיבל בהתחלה פחות מימון, אך בהדרגה הפך לחלק ממערכת החינוך הממומנת על ידי תקציב המדינה. לאחר ביטול זרם העובדים מוסדה למעשה דרך מערכת החינוך רק ההבחנה בין קבוצות דתיות שונות- חילוניים, דתיים, ו"חרדים". ראוי להזכיר גם שבשנת 1955 אישרה המדינה את הקמתה של אוניברסיטה דתית (בר אילן). באותה תקופה עדיין התנגדה הממשלה להקמתה של אוניברסיטת תל אביב.  הנישואים והגירושין של היהודים הופקדו בידי הרבנות הראשית שהיא מוסד ממלכתי, שיסודותיו הונחו כבר בתקופת המנדט. וקם במימון המדינה, ומפקח מאז על הספקת שירותי הדת ליהודים.  זמן קצר לאחר הקמת המדינה נקבע גם שהמדינה תשחרר משירות צבאי מספר מסויים של תלמידי ישיבות.

               בשנים הראשונות של המדינה התנהלו מאבקים פוליטיים לא קלים  בשאלת החינוך של העולים החדשים שהגיעו מארצות ערב, ומחלוקות אלו גרמו לא פעם למשברים קואליציוניים.  האם קיים אם כן בישראל קונפליקט עמוק בין דתיים לחילוניים? בחיבורם "הפרדת הדת והמדינה סיסמה ותוכן" טוענים דון יחיא וליבמן כי הרושם הזה הוא מוטעה.  דון יחיא וליבמן מראים כי הדת קשורה למדינה בשלושה מישורים. במישור הסמלי במישור הסמלי סמל המדינה כולל מנורה והדגל רומז לטלית. במישור המוסדי הרבנות הראשית והצבאית ומערכת החינוך יוצרים קשר הדוק בין הדת למדינה, ובמישור החוקי נקבעו חוקים של אישות שמירת שבת.

               למרות שמפלגות שונות מעלות מדי פעם תביעה לשינוי בהסדר זה או אחר דון יחיא וליבמן טוענים כי אף גורם פוליטי משמעותי בישראל איננו מעוניין באמת בהפרדת הדת והמדינה. הטענה שלהם היא שכמעט כל הציבור היהודי בישראל תומך בשמירה על אופיה היהודי של המדינה. נוכח העובדה שהלאום היהודי היה אלפי שנים מוגדר על ידי הדת, לא ניתן לטענתם להפריד בין הדת היהודית והלאום היהודי. שמירה על אופיו של הלאום תלויה בשמירה על הקשר עם הדת. התוצאה היא שהמדינה תומכת בדת וצפויה להמשיך לתמוך בה גם בעתיד, והסטטוס קוו למעשה איננו תלוי בהרכב הקואליציוני. המאמר של דון יחיא וליבמן נכתב בשנת 1972, אך גם בשלושים השנים שעברו אף ממשלה לא ניסתה לשנות את הסטטוס קוו באופן מהותי, גם כאשר הקואליציה יכלה לוותר ללא קושי על המפלגות הדתיות .

הטיעון כי הקונפליקט בין דתיים וחילוניים איננו עמוק נתמך גם על ידי נתונים המראים כי חלק גדול מהאוכלוסייה בארץ היא מסורתית, ולא "דתית" או "חילונית". הלוח הבא מדגים זאת:

קיום מצוות בישראל- 1983 (לפי גוטמן)

               אחוז התלמידים במערכת החינוך הדתית לעומת החילונית לא השתנה הרבה מאז קום המדינה, ועד שנת 1967, והוא נע בין 26 אחוז ל-35. החלוקה לזרמים שונים  עם מערכת פיקוח נפרדת, איננה מקובלת בעולם. נראה שהיא גורם מפתח בהתהוות החלוקה בין "דתיים וחילונים. החלוקה ל"דתיים" ו"חילוניים" היא במידה רבה תוצר של הפרויקט הציוני והמאמץ לחזק את ההצדקה לקיומה של מדינת העם היהודי. אין קושי לבסס הצדקה זו על בסיס הדת וההלכה. למדינה חשוב עם זאת לבסס אותה גם עבור מי שמתנגד להלכה. לכן הציונות מראשית דרכה פועלת לבסס את הטענה כי היהדות היא לאום ולא רק דת. גם מי שלא מאמים באלוהים יכול להיות יהודי, יהודי חילוני. מדינת ישראל פועלת לחזק את הזהות הלאומית הזו כדי למנוע התפתחות בכיוון  פוסט לאומי או פוסט ציוני, ומכאן התפקיד של בתי הספר הממלכתיים שגם בהם פועלים לחזק את השייכות ללאום היהודי, אך לאו דווקא דרך הדת.

    ראוי לשים לב כי המזרחים מהווים חלק גדול מהאוכלוסייה ה"מסורתית במובן הדתי"- כלומר לא דתית מאוד  ולא חילונית מוצהרת. החלוקה הקיימת במערכת החינוך מקשה על הציבור הזה. יהודה שנהב טוען בהקשר זה כי הציונות סימנה את היהודים האירופים כמתאימים לאמץ את הציונות בגוון החילוני שלה ואילו את המזרחים יכלו להיכנס לציונות דרך הדתיות שלהם ולמעשה חוו מצד הציונות "הדתה".

               לסיכום  ניתן להראות כי בשנים 1948-1967 הוענק למגזר הדתי לאומי מקום מרכזי יותר מאשר בתקופה שקדמה להקמת המדינה. בהמשך נראה כי המגזר הזה קיבל עידוד גדול עוד יותר לאחר 1967.                במבט ביקורתי הקשר בין דת ומדינה היה מבחינת הממסד בארץ אמצעי ללכד את העולים היהודים לארץ ולמסד את ההבדלים ביחס של המדינה לערבים לעומת יהודים. הקשר בין דת ומדינה הצטרף מבחינה זו לדגש על הצבא, שגם הוא חיזק את הקשר בין האזרחים היהודים, ודחק את הערבים לשוליים.