מדינה יהודית ודמוקרטית:אתגרים וסיכונים/ רות גביזון
על פי רות גביזון חשוב לעשות מאמץ של אמת לתת משמעות להעדפה הברורה של רב תושבי ישראל. שמדינת ישראל תהייה דמוקרטית אך גם בעלת ייחוד יהודי. מאמץ זה נדרש הן מבחינה פוליטית: פתרון המסכל את מאווייהם של רב האוכלוסים הוא מרשם ברור לטווי התקדמות שיש בו אלימות ומאבק, והן מבחינה רעיונית שלילת הפתרון הזה תכריח את היהודים במדינה להתייחס אל המאמץ והמפעל של התנועה הציונית המדינית כולה כאל מאמץ שגוי ומוטעה.
הדמוקרטיה היא צורת משטר פגיעה למדי. בישראל ישנם איומים על הדמוקרטיות שאינם נובעים דווקא מהאופי היהודי של המדינה. איומים אלה אינם תוצאה של הדמוקרטיה אם כי יש איומים המתחזקים במסגרתה. ברור כי השילוב של דמוקרטיה ויהודיות בישראל יהיה חזק יותר ככל שכל אחד מהמרכיבים הנפרדים שלו – דמוקרטיה ויהדות יהיה חזק יותר.
מצד שני, יש טענות כי איום מרכזי על הדמוקרטיה בישראל, טמון בתפיסות מסוימות של היהודיות של המדינה וקיום חמור על היהודיות נובע דווקא ממחויבות עיוורת לדמוקרטיה. אף על פי השילוב האפשרי בין יהדות לדמוקרטיה, אין הוא מובן מאליו. המצב בשני השסעים בתוך היהודי והיהודי ערבי אינו יציב, אך נראים הישגים כאשר משלבים בין היהדות לדמוקרטיה. הציונות המדינית הביאה בסיוע כוחות מורכבים לידי הקמת מדינת ישראל וריכוז כמחצית מהעם היהודי בה, והפיכתה למרכז חי ותוסס. ישראל היא דוגמא לתנופת פיתוח ליוזמה, למצוינות, לנחישות בהגנה עצמית ובבניית הארץ. גם תמונת ההתפתחות של הדמוקרטיות בישראל הן בתוך הרב היהודי והן ביחסים עם ערביי ישראל מורכבת וחיובית בכללותה. יש כיום בישראל יותר חופש ביטוי ומחאה ויותר חופש התארגנות משהיו בה בעבר. מצבם של ערביי ישראל משתפר בהתמדה וכוחם הפוליטי גדל. הנגישות של קבוצות הפריפריות למרכז השתפרה אף היא מאוד. הנטל הביטחוני המתמשך אינו מאפשר התמודדות נכונה עם שלל הבעיות החברתיות בישראל. שנות האינתפידה גילו כי יכולתו של העם בישראל לעמוד במלחמת התשה ממושכת מול אוכלוסיה אזרחית אף כאשר מחיר הדמים מבחינת ישראל הינו גדול הינה מוגבלת. המכשולים הניצבים בפני שימורה של ישראל כמדינה שיש בה זיקה יהודית ודמוקרטיה יציבה, בוודאי לא קטנו עם השנים. הנטייה של הרב היהודי להתעלם ממצוקתו של המיעוט הערבי, מחזקת הן את קשיי הצדקה והן את האי יציבות. מעורבותה ל המדינה בשאלות שהן פנים דתיות בחלקן אינה מאפשרת פתרון פוליטי של הסכמה לא להסכים על שאלות שאינן ניתנות מטבען לפתרון פוליטי בחברה שסועה.
ייתכן שלמרות כל אלה יימשך הקיום בצוותא בישראל ואף יתחזק. אולם ברור שלא ניתן לסמוך על כך וחובה לחשוב על דרכי שינוי שישפרו את הסתברותו ויציבותו של פתרון כזה.
הרצון להמשיך לממש את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית מדינית – יכול להצדיק בתנאי הארץ קיומה של מדינה יהודית כל עוד יהיה קיים בשטחה רב יהודי ניכר. גם בתנאים אלה, רצון זה אינו מחייב קיום של מדינה יהודית, והוא יכול בהחלט להתיישב עם חיים של קהילה יהודית גדולה ואוטונומית במסגרת ישות רב לאומית (מדינה כל לאומיה) או ניטרלית מבחינה לאומית.
בהקשר ליחס עם הערבים, קיימות 2 אופציות ממשיות – שתי מדינות שלני עמים או הערכות לקיום יחידה מדינית אחת בכל חלקי ישראל. מבחינת המנגנונים של קבלת החלטות והמסגרת הכללית הנתונים של ישראל מעידים שנכון וחשוב שתהייה בו חוקה אמיתי המבוססת על אמנה חברתית של כל הקבוצות החיות בארץ – רק אמנה כזו תבטיח שנוכל להסכים לפחות על דרכים בהן נחיה יחד מתוך מחויבות משותפת למסגרת שתאפשר את כיבוד האינטרסים של כל הקבוצות. אמנה כזו, צריכה לכלול הן הסכמה משותפת על מחויבות וכללי מסגרת מסוימים, הן הסכמה מסוימים על תכנים מגבילים, כגון עקרונות משטר וזכויות בסיסיות של פרטים ושל קבוצות, והן הסכמה משותפת על מנגנונים של קבלת החלטות שתהייה בהן שותפות מובנית של נציגי כל הקבוצות הגדולות.
הויכוח הפנים יהודי בין הקבוצה הדתית לחילונית מגביר את הניכור בין שתי הקבוצות. נוצר הרושם שבית המשפט והקבוצה התומכת בחוקה הן קבוצות אליטיסטיות מערביות-ליברליות. יתרה מזו, בית המשפט הופך לשחקן מרכזי בסוגיות שהן אידיאולוגיות וציבוריות בעיקרן ואשר ראוי שיבואו על פתרונן במסגרות פוליטיות ציבוריות.
בשסע היהודי ערבי – בולטת שוב עובדת חוסר השותפות של הערבים במהלך ובגיבוש ההסכמות. שיח הזכויות עשוי לסייע לערביי ישראל, אולם בינתיים אין ניכרים סימנים למימוש בכיוון זה שכן בית המשפט כולו מתייצב לימין העמדה שהיא יהודיותה של המדינה מצדיקה יתרונות מסוימים לתחייה לאומית-יהודית, על פני שוויון אזרחים מלא. ההסדרים החוקתיים המתגבשים הם בעצם מתן תוקף חוקתי להסכמות הפוליטיות הקיימות, אלה כוללות התעלמות כוללת כמעט מסוגיית מעמדם של ערביי ישראל, אי התייחסותם למעמדם כמיעוט לאומי, מזכותם לאוטונומיה תרבותית מובנית ולהשתתפות מובנית במנגנונים של קבלת ההחלטות.
שני שופטים (ברק ואלון) התבטאו בני השסעים באופן מובהק, אך למרות התעמקות בנושא, אין הם מתעמתים עם הבעייתיות של השילוב בין היהודיות גם במדינת לאום לבין מעמדו של המיעוט הערבי בישראל. אף על פי שהשילוב של יהודית ודמוקרטית עלה דרגה, מבחינת הבולטות שלו בדיון הציבורי בעקבות חוקי היסוד הוא לא שימש עדיין מניע לבחינה של הבעייתיות המורכבת של מדינת ישראל בשני השסעים. קשה לדעת לאיזה מן השסעים עושה עובדה זו עוול גדול יותר. המתח בין יהודיות לדמוקרטיה נתפס בן יהודים כמתח פנים יהודי בו החילונים בעלי המחויבות לליברליות עומדים לצד הדמוקרטיה, ואילו שומרי המצוות על כל גוניהם עומדים לצד היהודיות. ראיה זו מטשטשות את מגוון הדעות הגדול הקיים בין יהודים ציוניים שאינם דתיים בקשר לאופי היהודי של המדינה. היא מסייעת לתפיסה המוטעית והמסוכנת לפיה אין לציונים חילוניים אינטרס באופי היהודי של המדינה. היא משרתת בעצם את אלה התופסים את היהודיות בהכרח כעניין של זהות דתית. תפיסת המתח כמבטא בלעדית בעיה פנים יהודית מסייעת גם להמשך ההדחקה וההרחקה של רצינותה ועוצמתה של המצוקה של המיעוט הלא יהודי בישראל הנדרש להיות נאמן למדינה שתפיסתה העצמית מוציאה אותו בהגדרה ממעמד של שותפות מלאה ושווה. ולבסוף, תפיסה זו של המתח בין יהודיות לדמוקרטיות מסייעת לכך שאיננו רואים את הקשר בין הבעייתיות המתעוררת בשני השסעים – שנאת זרים אינה רק תגובה של שנאת דתות גם אם היסטריה של מלחמות דת תופסות מקום של כבוד בסכסוכים בין קבוצות. נכון שאצל חלק מן הדתיים יש נטייה למצוא צידוקים דתיים להתייחסות שונה לזר, וכי לא קשה למצוא צידוקים כאלה בחלק מן המקורות.. אולם הבעיה של התייחסות לא שוויונית כלפי ערבים קיימת לא רק אצל הדתיים גם התפיסה הלאומית תרבותית של היהדות מחזקת נטיות התבדלות וראיית האחר כאויב פוטנציאלי – הדבר מתחזק בארץ על רקע הסכסוך האלים בין שני העמים.
פתרונות לבעיותיה של ישראל חייבים להינתן מתוך מודעות למורכבות של המתחים בין יהודיות לדמוקרטיה בישראל. מצד אחד מודעות כזו מסבכת את התמונה אך מצד שני יש בה הביטים חיוביים, כך לדוגמא עקרון חוק השבות בעוד הערבים היו רוצים לבטלו מפני שנותן בידי השלטון היהודי שליטה על ההגירה בישראל ובנתונים הדמוגרפים שלה, במקום התנגדות מוחלטת של כל היהודים הם מתחלקים לקבוצות – כל קבוצה רוצה שחוק השבות יהיה על פי העקרונות שלה, כך נוצר הבדל בין התפיסה הדתית ללא דתית לתפיסה הישראלית.
בהסכמה חברתית אף קבוצה לא תוכל לצאת וכל תאוותה בידה. הערבים צריכים להשלים עם העובדה שבעתיד הנראה לעין הם יחיו במיעוט במדינה שתרבותה הציבורית יהודית.
חובת המדינה למען חוסנה שלה לדאוג לביטול הפערים בכך שזכויות ההשתתפות והזכויות להקצבות יהיו תלויות בנכונות לגלות מחויבות ונאמנות למדינה ומוסדותיה.
לסיכום, חיוני על מנת שישראל תמשיך להתקיים שתהייה בה נכונות לקבל את קיומם שווה המעמד של שני השסעים ואת הצורך הדחוף למצוא מענים מספקים לשניהם. יש לעשות מאמץ מרבי לחזק את הזיקה האזרחית, ושוויונית של כל האזרחים למדינתם.
רק זיקה אזרחית משמעותית ומכובדת תאפשר את המשך קיומה של מדינה שתשמור זיקה ייחודית ליהדות ותהייה דמוקרטית וצודקת. מוצדק לעשות מאמצים ברמה ציבורית לחיזוק והעמקה של איחוד היהודי, יחד עם הרחבת הזיקה לתרבות הכללית בכל המגזרים – יחזקו הן את הזיקה האזרחית המשותפת והן את התחושה של אחדות העם.
ניסיון בהווה לכפות על העם היהודי כולו תפיסה אחת אורתודוקסית של זהות יהודית לא תגביר את אחדות העם אלא להפך. חיוני ליצור מידה מסוימת של הבחנה בין מדינת ישראל לבין עם ישראל ומידה ניכרת של הבחנה בינה לבין הדת היהודית. קל להיווכח שהבחנות אלה הכרחיות לשימור מידה ראויה של דמוקרטיות, צדק ויציבות כלפי אזרחי המדינה הלא יהודיים. חשוב מאוד לראות כי בתנאים המורכבים של הקיום היהודי הבחנה כזו חיונית גם על מנת לשפר את יכולתה של ישראל לתרום לשימור ייחודה של זהות יהודית בארץ ובעולם.
ראה גם:
