שלב ההתבגרות
בשלב זה התחרות בין אמצעי תקשורת ההמונים לבין סוכני חיברות מסורתיים אחרים (הורים, מורים) מחריפה. המתבגר שואף להשתחרר מהתלות בהורי ולהפגין עצמאות- וכך – לעיתים קרובות התהליך מלווה במחאה, מרידה ובהקשרנו זה יכול לבוא לידי ביטוי בחשיפה וצריכה באמצעים ובתכנים שאינם מקובלים או מומלצים על המבוגרים, אמצעי התקשורת משמשים לחיזוקה של תת-תרבות חתרנית. באמצעות תכני המדיה, המתבגרים מורדים בהוריהם ובנורמות המקובלות.
במהלך החיים התפקידים מתחלפים וכך גם סוכני החברות (סוציאליזציה), בשלב הנעורים התפקיד של ההורים הולך ופוחת והתקשורת מקבלת משקל הרבה יותר גדול, ויש חוקרים שמכנים את התקשורת בשלב ההתבגרות "כהורה החדש". בני הנוער לומדים דרך התקשורת איך להתנהל במגוון התחומים.
במאמר של ליבס "הסינדרלות החדשות" היא מנסה לבחון את התהליך שבו נערות מתבגרות מטפלות בזהות המגדרית שלהן שהם מנסות לסגל לעצמן את הדימויים שמציעה להם סביבתן התרבותית. גיל ההתבגרות זה תקופה מכריעה בשלב האני, הן נמצאות עדיין תחת פיקוח של הוריהן, אבל הן מתחילות לפלס לעצמן דרך החוצה, הן מתחילות לגבש לעצמן את העתיד ההשכלתי והמקצועי שלהן. המאמר עוסק במתבגרות בחברה הישראלית, מודרנית מערבית, צרכנית באופייה. ליבס טוענת שזו חברה ששולחת מסרים שונים ולפעמים סותרים. ליבס מנסה לבחון באיזו מידה היעדים של התנועה הפמיניסטית, חלחלו והוטמעו במודעות של אותן נערות מתבגרות- האם יש ביטוי? ואם כן האם זה הפמיניזם המקורי? איך זה בא לידי ביטוי? איזה סוכני חברות משפיעים עליהם? וכדומה.
במחקר הם נפגשו עם מתבגרים, אבל הדגש הוא על הנערות. התנהל דיון בין המתבגרים, על נושא שהועלה ע"י החוקר והוא תיעד את דבריהם.
ליבס מצאה כי יש ביטוי לפמיניזם, אבל לא בפורמט המקורי שלו, אלא, מעין גרסה פופולאריות של פמיניזם שמשתלבת עם התרבות המסחרית של הסלבריטאית, והפורמט הזה מאיץ בנערות לעסוק בצורה אובססיבית במראה החיצוני שלהן, בגוף שלהן, תוך נטישת הרצון להביא לתמורה חברתית אמיתית.
רוב אמצעי התקשורת מציגים דוגמניות צעירות, סקסיות, אנורקטיות, מנחות טלוויזיה זוהרות- הן הופכות להיות הנשים המבוקשות יותר בעולם, שמקבלות את המשכורות הגבוהות- ככל שאת יפה יותר, יש לך יותר סיכוי להצליח. גם מבחינת ז'אנרים – עדיין שולטים אופרות הסבון והרומן הרומנטי, כתבי עת לנשים ולנערות, גם כן ממשיכים לשגשג.
מתוך השיחות עם בני הנוער עולים 3 סוגים של התבוננות בזהות העתידית:
1) טיפוס האישה המזינה- רעיה, אם, בנות שמעוניינות להיות בבית, גם בעיסוק המקצועי- בוחרות מקצועות שמאופיינים ע"י מתן שירות, אכפתיות ונתינה, כהמשך לתפקיד האימהי שלהן.
2) שבירת תקרת העיסוקים הנשיים המובהקים- כדי לפרוץ לעיסוקים שיש בהם סיכויי קידום, בעיקר מקצועות שהיו שמורים בעבר לגברים בלבד. (המיעוט הקטן בין המשתתפים בחרו במקצוע זה). לדוגמא: רואות חשבון, עו"ד, מנהלת עסקים, עצמאית.
3) הדגם הסקסי הזוהר והנחשק של הזהות הנשית- הדגם שמטופח ע"י תעשיית המדיה, אבל בניגוד לדגם המזין ההצלחה נמדדת בתכונות חיצוניות, הגופניות ובמזל- האישה כאובייקט מיני. בדיוק מה שהפמיניזם ניסה להשים לו קץ, וזה היה הדגם השכיח ביותר להצלחה בקרב בנות הנוער. התקשורת מוכרת אשליה כאילו הדגם הזה הוא זמין ונגיש וכולם יכולות להיות כאלה.
לסיכום, תרבות הצריכה בת-זמננו השתלטה על החזון הפמיניסטי.
