"תפילה אמיתית אינה אלא הפניית כל הקשב שאנחנו מסוגלים אליו לאלוהים", סימון וייל, מתוך: כובד וחן.
מה אנחנו עושים בשעת תפילה אם לא למקד את מלוא הקשב שלנו בנקודה הכי רחוקה, הכי גדולה, מלאה ונצחית שיש, ובה בעת גם בזו העמוקה, הפנימית והפרטית?
סימון וייל (1909–1943), פילוסופית, מיסטיקנית ואקטיביסטית חברתית, היא דמות יוצאת דופן במחשבה המודרנית בשל החיבור העמוק בין עיון אינטלקטואלי, חוויות מיסטיות ומחויבות מוסרית. בתוך מכלול רעיונותיה, אחד מהנושאים הבולטים הוא הקשר בין קשב (attention) לתפילה – רעיון שבו היא רואה את הקשב לא רק ככלי אינטלקטואלי, אלא כאקט מוסרי ורוחני עמוק.
עבור וייל, קשב אינו רק ריכוז מנטלי, אלא פתיחות טוטלית לאחר, למציאות, ולאלוהים. בתהליך זה, התפילה אינה מוגבלת למילים, אלא היא תהליך שבו האדם מסיר מעצמו את כל הסחות הדעת ומכוון את תודעתו באופן מלא למה שמעבר לו.
הקשב כתרגול רוחני ומוסרי
וייל סברה שהיכולת להפנות קשב אמיתי היא אחת מהפעולות הקשות והחשובות ביותר שאדם יכול לבצע. קשב אמיתי פירושו נכונות להניח את עצמך בצד, לשים בצד את התשוקות, הפחדים והשאיפות האישיות, ולהתמסר לחלוטין למושא הקשב.
במובן זה, הקשב אינו רק כלי ללימוד או להבנה, אלא אקט מוסרי של נתינה. כאשר אנו מקשיבים באמת למישהו אחר – בין אם מדובר בחבר, בזר, או אפילו באדם סובל – אנו מאפשרים לעצמנו להיות מושפעים מהמציאות שלו. זוהי תנועה של יציאה מהעצמי, מעין ריקון פנימי (מה שווייל מכנה décrochement – התנתקות מהאגו), שמאפשרת למשהו אחר, גדול יותר, להיכנס לתוכנו.
תפילה כקשב מוחלט
בהתאם לכך, וייל טוענת שהתפילה האמיתית היא המצב הגבוה ביותר של קשב. היא כותבת כי "תפילה אמיתית היא לא יותר מאשר הפניית כל הקשב שאנחנו מסוגלים אליו לאלוהים."
התפילה אינה פעולה מכנית של אמירת מילים או חזרה על נוסחאות דתיות, אלא מצב נפשי שבו האדם פותח עצמו לחלוטין למשהו שמעבר לו. התפילה, כפי שווייל מבינה אותה, היא השהיית החשיבה הרגילה – היא אינה נובעת מרצון להשיג משהו, אלא מהתמסרות לרגע הנוכחי באופן מוחלט.
התפילה והאהבה לאחר
החיבור בין תפילה וקשב מקבל אצל וייל גם ממד חברתי עמוק. כפי שהקשב מאפשר לנו לראות את האחר באמת, כך התפילה היא סוג של פתיחות כלפי המציאות.
במובן זה, התפילה אינה רק דיאלוג עם האל, אלא גם עמדה מוסרית כלפי הזולת. מי שיודע להתפלל באמת – כלומר, מי שיודע להקשיב באמת – יוכל גם להעניק אהבה אמיתית לאחרים. לפי וייל, אהבה אמיתית אינה חיפוש אחר אינטימיות רגשית או סיפוק אישי, אלא מתן מקום לאחר להיות כפי שהוא, מבלי לנסות לשלוט בו או לשנות אותו.
אחד הרעיונות המרתקים של וייל הוא שהחינוך האינטלקטואלי, כאשר נעשה נכון, הוא תרגול לקשב אמיתי. היא האמינה שכל ניסיון ללמוד משהו באופן עמוק – בין אם זה מתמטיקה, ספרות או פילוסופיה – הוא תרגול בהפניית קשב.
המאמץ להבין משפט קשה או רעיון מופשט מלמד אותנו כיצד להפנות את הקשב שלנו, וכך הוא יכול להפוך לאימון בתפילה. לא במקרה, וייל ראתה בלימוד ענף של רוחניות, משום שהוא מצריך סבלנות, ענווה והקשבה – אותם הכלים הנדרשים גם לתפילה אמיתית.
בסופו של דבר, החיבור שמציעה סימון וייל בין קשב ותפילה מדגיש ממד עמוק של החיים האנושיים: היכולת להתמסר באופן מוחלט לרגע, לאחר, ולמשמעות שמעבר לנו. הקשב הוא תפילה והתפילה היא קשב – ושניהם יחד הם מצב נפשי של נכונות מוחלטת לקבל את המציאות כפי שהיא – ולחיות אותה במלואה.
