פרק ה' בספר איוב הוא המשך של נאום אליפז שהחל בפרק ד'.
חלוקת הפרק לפס':
א קְרָא-נָא, הֲיֵשׁ עוֹנֶךָּ; וְאֶל-מִי מִקְּדֹשִׁים תִּפְנֶה. – שואל שאלה רטורית; למי תפנה כשקשה לך? למי אפשר לפנות? הוא רוצה להגיד לו בעצם – רק לה'!
ב כִּי-לֶאֱוִיל, יַהֲרָג-כָּעַשׂ; וּפֹתֶה, תָּמִית קִנְאָה. – מדבר על אוויל; טיפש. "פותה" מקביל לאוויל. הוא רומז לו שהוא האוויל. מי שמערער על תורת הגמול המקובלת מה שיהרוג אותו זה הכעס והשנאה. כל הרגשות השלילים שהוא כועס על ה' ; הוא קורא לו להיות פחות מורד ולקבל את תורת הגמול הקלסית שיש צדק בכל דבר. ביקורת – משקיע אנרגיה מיותרת.
ג אֲנִי-רָאִיתִי, אֱוִיל מַשְׁרִישׁ; וָאֶקּוֹב נָוֵהוּ פִתְאֹם. – הצלחת הרבה שנים והכל הלך! הוא ממש נכנס בו. זה לא בהכרח רשע אבל הוא אומר לו אתה לא כזה צדיק כמו שאתה חושב. מישהו רשע והוא מצליח ההצלחה מתייבשת ונגמרת.
ד יִרְחֲקוּ בָנָיו מִיֶּשַׁע; וְיִדַּכְּאוּ בַשַּׁעַר, וְאֵין מַצִּיל. – הילדים שלהם רחוקים. ידכאו אותם בשער – שער העיר, מערכת המשפט, איפה שהזקנים נמצאים. הילדים שלהם יעמדו מול השופטים ואף אחד לא יציל אותם.
ה אֲשֶׁר קְצִירוֹ, רָעֵב יֹאכֵל–וְאֶל-מִצִּנִּים יִקָּחֵהוּ; וְשָׁאַף צַמִּים חֵילָם. – יבוא מישהו שיאכל לו הכל. "מצינים" – לא רק שהרעב יאכל מהשדה שלו אלא גם יקח לסל שלו ויקח. "ושאף צמים חילם" – יש שאומרים "צמים" – צמא. "חילם" – כוח. הרעב יאכל את הקציר שלו והצמאים ישתה, ישאף את הכוח שלו ! בקיצור כל האנשים שהם לא הבנים שלו ינצלו אותו וכך יכלה נבוהו פתאום.
ו כִּי, לֹא-יֵצֵא מֵעָפָר אָוֶן; וּמֵאֲדָמָה, לֹא-יִצְמַח עָמָל.
ז כִּי-אָדָם, לְעָמָל יוּלָּד; וּבְנֵי-רֶשֶׁף, יַגְבִּיהוּ עוּף. – אם אנו משווים את הפס' הזה לפס' ו'; העמל זה הרוע, הסבל, כל השלילי בעולם – לא צומח מהאדמה, אלא האדם מביא את העמל. כשיש רע בעולם והוא סובל זה לא טבעי בעולם, אתה גורם לזה! האדם אחראי לרוע ולסבל. האדם מוליד את העמל! "ובני רשף יגביהו עוף" (?!) ; רשף- זיקוק ניצוץ / אחד האלים – אל הדבר והמגפה. אחד הדברים שמאפיינים את רשף שהוא יורה חיצים. רשף = מלאך משחית. בני רשף = מלאכים, עוזרים של רשף.
ח אוּלָם–אֲנִי, אֶדְרֹשׁ אֶל-אֵל; וְאֶל-אֱלֹהִים, אָשִׂים דִּבְרָתִי. – אם אמרנו לפני כן למי הוא יכול לפנות חוץ מה' – אליפז אומר שהוא יפנה אליו.
ט עֹשֶׂה גְדֹלוֹת, וְאֵין חֵקֶר; נִפְלָאוֹת, עַד-אֵין מִסְפָּר.
י הַנֹּתֵן מָטָר, עַל-פְּנֵי-אָרֶץ; וְשֹׁלֵחַ מַיִם, עַל-פְּנֵי חוּצוֹת.
יא לָשׂוּם שְׁפָלִים לְמָרוֹם; וְקֹדְרִים, שָׂגְבוּ יֶשַׁע. – תיאור של דברים שהאל עושה ורוצה לומר שהוא עושה דברים בצדק, עושה חסדים ובין השאר הוא דואג להרים את השפל ולהוריד את הגאוותן, העשיר, השחצן. באופן מסוים נראה שהוא רומז פה "הייתה תקופה שהיית למעלה וכאן החליט להוריד אותך". אם ה' החליט להוריד את איוב זה חלק מהצדק והחסד האלוהי, הוא לא משאיר למעלה את מי שלא מגיע לו, כך העולם מתנהל.
יב מֵפֵר, מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמִים; וְלֹא-תַעֲשֶׂנָה יְדֵיהֶם, תֻּשִׁיָּה. – הערומים המנוולים שמנסים להתחכם, ה' מפר את מחשבותיהם והם לא מצליחים.
יג לֹכֵד חֲכָמִים בְּעָרְמָם; וַעֲצַת נִפְתָּלִים נִמְהָרָה.
יד יוֹמָם יְפַגְּשׁוּ-חֹשֶׁךְ; וְכַלַּיְלָה, יְמַשְׁשׁוּ בַצָּהֳרָיִם.
טו וַיֹּשַׁע מֵחֶרֶב, מִפִּיהֶם; וּמִיַּד חָזָק אֶבְיוֹן.
טז וַתְּהִי לַדַּל תִּקְוָה; וְעֹלָתָה, קָפְצָה פִּיהָ. – לדל למסכן יש תקווה ולאלה הגבוהים, החזקים; ה' בעצם מוריד אותם.
הרעיון של פס' אלה שה' מנהל את העולם בצדק ; האופן שכך צריך לנהל את העולם, ה' יודע מה האדם חושב. קיימת הקבלה לגשם היורד מלמעלה למטה כמו האדם שהיה גבוה וירד מטה זה לא שלילי, כך העולם מתנהל כמו הגשם, מי שלא ראוי להיות למעלה יורד למטה.
יז הִנֵּה אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ, יוֹכִחֶנּוּ אֱלוֹהַּ; וּמוּסַר שַׁדַּי, אַל-תִּמְאָס. – טענה שה' מייסר מישהו /מוכיח מישהו האדם צריך להיות שמח בזה, להגיד תודה על הרעה כפי שאומרים על הטובה. לייסורים הללו יש תפקיד. "אשרי" – אדם צריך ללמוד מזה, "מוסר" – המקור ללמד עם ייסורים וכך מחנכים, כפי שהילד שאביו נותן לו עם החגורה צריך להיות מבסוט שהוא מתחנך כך גם הוא צריך להיות מבסוט ממצבו.
יח כִּי הוּא יַכְאִיב וְיֶחְבָּשׁ; יִמְחַץ, וְיָדָו תִּרְפֶּינָה.
יט בְּשֵׁשׁ צָרוֹת, יַצִּילֶךָּ; וּבְשֶׁבַע, לֹא-יִגַּע בְּךָ רָע.
כ בְּרָעָב, פָּדְךָ מִמָּוֶת; וּבְמִלְחָמָה, מִידֵי חָרֶב.
כא בְּשׁוֹט לָשׁוֹן, תֵּחָבֵא; וְלֹא-תִירָא מִשֹּׁד, כִּי יָבוֹא.
כב לְשֹׁד וּלְכָפָן תִּשְׂחָק; וּמֵחַיַּת הָאָרֶץ, אַל-תִּירָא.
כג כִּי עִם-אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךָ; וְחַיַּת הַשָּׂדֶה, הָשְׁלְמָה-לָּךְ.
כד וְיָדַעְתָּ, כִּי-שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ; וּפָקַדְתָּ נָוְךָ, וְלֹא תֶחֱטָא.
כה וְיָדַעְתָּ, כִּי-רַב זַרְעֶךָ; וְצֶאֱצָאֶיךָ, כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ.
כו תָּבוֹא בְכֶלַח אֱלֵי-קָבֶר; כַּעֲלוֹת גָּדִישׁ בְּעִתּוֹ.
כז הִנֵּה-זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן-הִיא; שְׁמָעֶנָּה, וְאַתָּה דַע-לָךְ. –
כשה' מעניש אותך מייסר אותך אתה צריך לשמוח על זה ללמוד מזה ה' ישמור עלייך וידאג לך יש פה כל מיני סוגים של צרות. בהחלט יש פה תקבולות שונות. מה איוב בעצם ביקש בפרק ג'? למות! ואמר "שמחי אלי גיל"- הכי טוב לאלה שמגיעים לקבר. כאן בעצם הוא מאחל לו אם אתה תקשיב לדברים האלה תגיע בעיתו בזקנה זוהי תגובה למה שאיוב אמר שרצה למות – אם יקשיב לכל הדברים האלו אז הוא יבוא בשל לקבר, הוא ימות בשיבה טובה.
סיכום נאומו של אליפז פרק ה':
- אם האדם סובל כנראה שהוא חטא – אין סבל ללא חטא.
- בני האדם אינם מושלמים – כלומר, כל מי שנופל בעצם יש לו סיבה. בני האדם אם הם נופלים זה בגלל שמגיע להם.
- האדם אחראי לרוע ולא האדמה – זה לא רוע שקיים פה ואם ננסה להבין את הסבל הזה אז יש לנו כמה תשובות; הסיבה לסבל ;
- האדם חטא (ולא ה' אחראי לזה) .
- אשרי אנוש יוכיחנו אלוה בעצם זה דבר טוב
- אין כתובת מלבד ה' – אל מי מקדושים תפנה? אין לך אל מי לפנות אם לא לה', הוא נשאר תקוע. אין מישהו אחר שיעזור לך בדבר הזה. הכתובת היחידה שיש לאיוב זה ה' והוא חייב להסתדר עם זה. – הסבל זמני.
אם האדם ילמד את התוכחה של האל אז הוא ישמור עליו ויגן עליו – כלומר אם הוא ייקח באהבה את ייסוריו.
| לאורך כל ספר איוב – הרעים אומרים יש סיבה לסבל ואפשר להבין אותו , איוב אומר אין סיבה/ לא ניתן להבין/ אני לא מבין וה' בכיוון של איוב. |
ספר איוב לא נותן תשובה לסבל, הספר מגיע לפקפק בתשובה המקראית הקלאסית. הספר הזה לא רוצה להגיד משהו – רוצה להגיד אל תקבלו את התשובות שתמיד אמרו לכם כמשהו שכל כך ברור מאיליו. הספר רוצה לומר – התשובות שנתתם עד היום הם לא טובות. אין פה חידוש לגבי הסבל יש פה כפירה לגבי האמירות שנאמרו עד כה.
חזרה אל סיכום ספר איוב
