הכנענים – סיכום

הכנענים – קריאת התיגר השנייה על דור הצבר/מפא"י:

מלחמות תרבות בישראל

· קריאת תיגור יותר תרבותית ופחות פוליטית: לא הוו תחליף פוליטי, אבל כן אתגר.
· בסיס טריטוריאלי-לשוני-תרבותי, במקום בסיס לאומי-אתני: הכנענים ניסו ליצור קו ישיר בין העמים שחיו בארץ ישראל באלף השני לפני הספירה, ובין העם העברי בארץ ישראל במאה העשרים.
כונו תנועת ה"עבריים". שונו יותר מאוחר לתנועת ה"כנענים" בעקבות הכינוי שהודבק להם ע"י שלונסקי.
הייתה שייכת לאגף החילוני של התנועה הציונית.
שללה את הגלות על כל סממניה.
· קבוצה של אנשי רוח (סופרים, מתרגמים, עיתונאים וכו').
ניסו להציף חלופה אידיאולוגית לציונות.

יונתן רטוש (שלח)

הבולט מכולם: נולד בפולין, עלה בראשית שנות ה-20, נמשך אחר ז'בוטינסקי והיה חלק מהתנועה.
אימוץ עמדות חורון ב-38: פגש בפריז את עדי אגורביץ (א.ג.חורון) => שם החליף את נטיותיו הרוויזיוניסטית ואימץ את דעות חורון.
התזה ההיסטורית של חורון: במרחב הגיאוגרפי בו התקיימה ארץ קדם: אומה עתיקה שהתבססה על דת פגאנית דוברת עברית (הצידונים, הכנענים וכו') => ברית שבטי ישראל, ברית דוד – הייתה אחת מן הקבוצות.

– בתקופת בית דוד, ברית שבטי ישראל היא הייתה הגורם המשפיע ביותר.

– גורביץ לא המציא את התפיסה הוא היה אחד ממנה.

– הערבים: חלק מתוך הלאום העברי

הועד לגיבוש הנוער העברי (39) – טריטוריאלי ע"ח אתני: רטוש חוזר לארץ ב39 ומקים תנועה ברוח הבאה: לא צריך בהכרח לחזק את הקשר ביננו לבין יהדות התפוצות. הקשר האתני לא צריך לחייב אותנו. הקשר הטריטוריאלי חשוב הרבה יותר.
· אין צורך בקשר עם יהדות התפוצות.
עברי ולא יהודי: "אם תסור מעליך את מסיכת כורי העכביש היהודית, תפקחנה עיניך לחזון העברי הגדול" (מזכיר את בריניצ'בסקי).
· הטריטוריאליות היא הבסיס המרכזי לאומה העברית
· איך תראה הארץ האידיאלית: במרכז העבריים החדשים (העברים המקוריים, היהודים לשעבר), אליהם הצטרפו כל מיני קבוצות אחרות. הקביל את העבריים החדשים לwasp ים בצפון אמריקה (גם את זה הוא לקח מווילאם טרנר) שהצטרפו אליהם אחרי זה עוד גורמים אתניים אחרים.
מה עם הערבים? אין לאום ערבי. אין כזה דבר. יצטרכו להצטרף ללאום העברי עם הזיקה לטריטוריה. המרחב כזה הלאום הוא הטריטוריה => היהודים יפתרו מהקשר לדת היהודית, הערבים מהקשר לדת האסלאם וכך תהיה אומה חילונית מובהקת עם זיקה לטריטוריה.
הרעיון נזנח עם קום המדינה: לא היה לו תמיכה.
מה שכן נשאר: הצורך להישאר במרחב השמי.

יצחק דנציגר – פסל:

שנות ה-20 בארץ: תפיסות אונטיות ערביות.
שנות ה-30 בלונדון נחשף למגמות אותנטיות עולמיות => שם הוא רכש את תפיסתו.
בארץ, קהילה שלמה העריצה והתאגדה סביב הפיסול החדש.
פסל נמרוד: עשוי מאבן חול לובית – מהאיזור. נמרוד היה צייד שנתפס כמורד באל, הוא אינו יהודי (היה לפני) שהוצג כגיבור של האיזור (קשר טריטוריאלי ולא דתי-אתני), פסל של בחור עירום כשעל כתפו האחת קשת ועל השנייה בז. לא עבר ברית מילה. סטראוטיפית ייצג דמות בדואית או שבטים בארץ. הקשר טריטוריאלי.
עמוס קינן על הפסל: התרוממות נפש ברמה אירוטית.
דניצגר היה אחד מהאומנים הקלאסיים של הזרם הכנעני (הרב דווקא היו אנשי שפה).

הכנענים – דמויות נוספות שייצגו את הזיקה לשפה העברית:

עוזי ארנון – הליגה למניעת כפייה דתית => תפיסה חילונית משמעותית.
אהרון אמיר
עמוס קינן
דמויות שהושפעו מאוד מהרעיונות האלו.
רטוש הכניס את המילה "ממסד" לשפה העברית: כי היא יפה צלילית.
ניסיון לצאת נגד הספרות של דור הפלמ"ח – אלטרנטיבה תרבותית.
ביקורת על ס' יזהר (מסופרי דור הפלמ"ח):

– כתב את ה"שבוי", "חרבת עזה", "ימי ציקלג" (ספר עב-כרס המתאר מחלקת חיילים במוצב בדרום שמגלים שמוצבם הוא ציקלג התנ"כית הקדומה – מתגלה עולם חסר ערכים ללא זיקה לנוף, למקום ההיסטורי)

– כתב העת א': ניסיון לצאת נגד סיפורים קצרים ששיקפו את דו הפלמ"ח. סתירות קיצוניות על דור הפלמ"ח.

– ילקוט: נתנה במה לסופרי דור הפלמ"ח.

· שרגא גפני:

– סיפור הקרב על מבצר ווילאמס (כתב אותו 'איתן נותב' שהיה בעצם שרגא גפני, אבנר כרמלי – היה סופר פורה ביותר (מעל 150)): קרב במלחמת הקוממיות, שבנה את אותה הריוקה אמריקאית על מה שקורה כאן.

– מצטרף ללח"י ולא לפלמ"ח.

– הצטרף לכנענים בשנות ה-40. היה מאוד "עברי" אך לא קיבל את כל מה שאמרו הכנענים.

– כתב את "עולם התנ"ך לילד" – ללא יהודי- ועוד ספרים רבים ומעולם המילה "יהודי" לא הופיע.

– הבלשים הצעירים במקום חסמבה

– סידרת הספורטאים הצעירים (שנות ה-60, ויחדש בשנות ה-80): 2 ספורטאי על ממכבי ת"א וחברותיהן => ממשחקי מוקדמות עד לגביע העולם ביפן. השיא מגיע בספר הלפני אחרון: ישראל עם גרמניה (שאחד משחקניו הוא קצין גסטאפו), רוסיה, מצרים. כל משחק הוא טירוף פוליטי. יש בלגן, חוטפים את 2 השחקנים, מצרים מובילה 13-0, מצניחים את 2 השחקנים למגרש, וישראל מנצחת!

– "דני דין" – משקף את החשיבות בסיום הלאומנות הדתית והאומה העברית תוכל לחזור: ילד ששותה את כוס המים הסגולים והופך לרואה ובלתי נראה. במשך 40 שנה הוא נשאר בין 14. נהייה לוחם מרכזי בהווית הציונות => משחרר טייס חטוף, נלחם בששת הימים, הוא תמיד דואג שמישהו אחר יזכה בתהילה.

– הסיפור האחרון ב1991: דני דין חוטף מסאדם חוסיין את האקדח שאיתו הוא צריך להפעיל את האטום. עובר דרך השומרון ורואה שהערבים חוגגים על הגגות והוא מחליט להרוס להם את השמחה בפיזור נעצים. אבל, הוא מציל את הילד עבדאללה שרצו להרגו => בגלל שהוא טוען את הטענה החתרנית לכאורה שיצחק וישמאעל הם אחים.