סיכום: פנומנולוגיה של הדת – אוטו ואליאדה
מתוך: אנתרופולוגיה של הדת
פנומנולוגיה היא תיאוריה פילוסופית העוסק בחקר החוויה ובדרך שבה המציאות נחווית אצל בני אדם. מכאן שלנושא של הדת יש עניין רב בעבור הפנומנולוגיה. כאשר אנחנו מבקשים להגדיר דת ניתן להפריד בין דת כחוויה פנימית לעומת דת כישות עליונה חיצונית לאדם המחייבת אותנו בקיום מצוות. כמובן, כמו בכל הגדרה, הערך של הגדרה הוא ביכולת לתחום את מה שנמצא בפנים וניתן לומר עליו משהו לעומת מה שנמצא מחוץ- זה לא.
אוטו ואליאדה שעסקו בפנומנולוגיה של הדת החזיקו בתפיסה מסוימת של מהי הדת שממקדת את הדת בתוך החוויה הדתית, לא הפרקטיקה ולא המנהיג.
דווקא האוניברסאליות הזו היא מה שדחקה את הפנומנולוגיה אל מחוץ למיינסטרים של האנתרופולוגיה. חשוב להבין מהי הגישה האנתרופולוגית לדת, מה מבדיל אותה מגישות שונות לדת- כמו התיאולוגיה שרוצה להבין איך האל ברא את העולם ומה חובות המאמין. האנתרופולוגיה אינה תיאלוגיה, והיא אינה מנסה להשיב על שאלות לגבי ה"אמת" של הדת (האם האל הוא אחד או מורכב משלושה, למשל). השאלה ששואלת האנתרופולוגיה היא איך הנושא של הדת או סוגיות מסוימות בתוך הדת מתקשרים לתרבות בני האדם, מהו הבטחון/ הגדרת הגבולות שמביאים לאותו אדם להגדיר ומביא את התגובה של האחר.
האמת אינה העיקר בעבור האנתרופולוגיה של הדת, אלא המפגש- איך התרבות קשורה לאמונות- אלו הדברים שבהם אנו רואים את האנתרופולוגיה.
האנתרופולוגיה יכולה רק להעיד על הפעולות וההתנהגות של בני האדם, התנהגות הקבוצה וכו'.
עיסוק האנתרופולוגיה הוא בעובדות חברתיות ולא בעקרונות אמונה. עקרונות אמונה מעניינים את האנתרופולוגיה כאשר הדברים הללו באים לידי ביטוי בהתנהגות תרבותית מסוימת, בתפיסות עולם שניתן למדוד אותן ועדיף למדוד אותן בקשר השוואתי. אם העובדה שיש רק אל אחד שנתפס בצורה גברית ולכן יש היררכיה של גברים ונשים שמיוחסת לכך שבראש הפירמידה יש את האל האב, זה מה שיעניין את האנתרופולוגיה ולכן האם זה זכר או נקבה.
רודולף אוטו ומירצ'ה אליאדה עסקו בפנומנולוגיה של הדת, אליאדה הושפע מהכתיבה של אוטו.
אוטו בודק בתקופה שההתקפה הרציונליסטית על הדת עדיין נמצאת בשיאה, אינטלקטואלים מנסים להראות שהאל של המקרא/ של הברית החדשה, הוא סוג של אשליה מסוכנת שכל אדם בהיותו נאור יראה ויבין שאלו סוג של שטויות. התגובות למתקפה הרציונלית (מה שנמצא מחוץ לתבונה ראוי לפולקלור אך אינו מדעי ולא צריך להתייחס אליו ברצינות).
בתקופה זו פרויד כתב חיבור שתקף את האמונה הדתית, "טוטם וטאבו", כאן כמו בחיבורים אנתרו' על הדת בסוף המאה ה19, הדת נתפסה כמעין שלב בהתפתחות אבולוציונלית של האדם.
רקע לכתיבתם של אוטו ואליאדה
טיילור ופרייזר, טיילור- יש התפתחות של האדם ב-3 שלבים, האדם הפרמיטיבי- הסאבג' נמצא בשלב הראשוני באנימיזם– השתקפות (חלומות- רוחות שבאות אליו?)- אמונה ברוחות, יש משהו פיזי מחוץ לאדם. בניסיון האדם להבין את העולם, היות והאדם חושב, הוא מנסה לעשות סדר בעולם עם המציאות שסביבו, להכליל על הבריאה סביבו, הוא רואה את ההשתקפות של הקרובים שלו בחלומות, לכן כנראה יש רוח חיצונית לאדם.
פרייזר אומר שהאדם צריך ללמוד איך להשתמש בכוחות הטבע- לתעל. דרך מגיה\כישוף– צבעים/ קמעות/ מאמין שיכול דרך סמלים להשתלט על הטבע.
שני ההוגים הללו מסתכלים על התפתחות האדם בתור תופעה לינארית (חד כיוונית). כאשר האדם יתפתח/ ההבנה שלו על ידי הסתכלות רבה בטבע/ השליטה שלו על ידי ניסיונות נפל של שימוש במגיה וכישוף שלא עובדים. האדם מגיע לשלב השני- הדת או האמונה באלים.
רוח אחת שמפעילה את כל האבנים, לכן זוהי דרך בהבנה של חוקי הטבע. אם אתה חושב שכל דבר הוא חי, אם לכל אבן יש את הרוח שלה, אתה לא יכול להביא חוקים לטבע- כל דבר יהיה שרירותי.
השלב היותר מתקדם- ברגע שיש רוח אחת של X שמתפתחת להיות אל ה-X הוא יכול לשלוט במידה מסוימת וכך מבינים איך הדברים עובדים.
אם הוא מגיע לקו על התפר בין השלב הברברי לשלב השלישי- הציביליזציה, אנחנו נמצא בשלב זה (2) את האמונה באל אחד. יש כוח שמאחד, האמונה תהיה שהמדע הגיע לשיאו בחברות מונותאיסטיות, בגלל הרעיון שיש אל אחד שמפעיל, מאפשר לנו אחר כך לפעול בחוקיות, אל אחד עושה את כל הדברים וניתן כך להבין את העולם כמכלול ואחר כך נוכל לנסח חוקים.
כך נגיע לשלב השלישי- שלב המדע, הציביליזציה.
פרייזר אומר שהתפתחות האדם אינה של הפילוסוף אלא של האדם התועלתני, כאשר יש לכל אבן רוח משלה יש רק אפשרות להשתמש במגיה, כשיש דת- אבינו שבשמיים נתפלל לסליחה ונבקש בקשות, גם אם אני תלוי באותו האל, רמת התלות היא פחות מוחלטת מאשר להיות תלויה לגמרי בכוחות הטבע.
כאדם מגיע לשיא, לשלב השלישי הוא יודע שמעבר לאל, חלק מהדברים נשלטים על ידי חוקה אחת שאפשר להגיע אליה דרך המדע. זהו השלב בו האדם מגיע לציביליזציה. בהבנת העולם ובשליטה בחוקי המדע- יאפשר שליטה טובה יותר בעולם.
זהו הדגם שהיה דגם האנתרופולוגיה בסוף המאה ה-19 ראשית המאה ה-20. דגם שאומר לנו, שיש רצף בין האדם הפרימיטיבי לאדם המודרני מצד אחד אך ברצף הזה הדת היא שלב ביניים שעתיד להיעלם מן העולם, כאשר העולם יגיע לרמת הציביליזציה הוא יבין את החוקיות שלפיה פועל העולם, בעזרת החוקיות יוכל לשלוט טוב יותר בעולם. הדת עדיין תהיה מוסרית אך עדיין ניתן לראות מדענים שהם דתיים- איך זה יוסבר?
ההסבר של טיילור מכניסטי מאד, האל לא ישלוט במדע, כי אם המדע עובד לא צריך הסבר אחר.
יש דברים שמטבעם המדע לא יכול להסביר, לא בגלל שאנחנו לא יכולים עדיין להסביר,
מה שמראה לנו שאדם בציביליזציה יש לו עדיין לאן להתקדם, המדע הוא אינסופי אך הוא בדרך. כאשר טיילר ופרייז'ר ובמידה מסוימת גם פרויד, יתפתחו יותר ויותר, המקום שיתפתח יותר ברמה המדעית ינגוס במקומות הדת.
עבור טיילור למשל, אם האדם הוא יצור רציונלי וזהו טבעו של האדם. ברגע שהוסברה התופעה בבחינה רציונלית אני לא אניח שיש אל כי לא יהיה לי צורך להניח שיש אל שמניע את חוקי הטבע אם המדע מסביר את חוקי הטבע מספיק טוב.
גם כשנגיע לציביליזציה עדיין ישארו שרידים של השלב הראשון/ השלב השני.
הדבר הזה ממקד את חלק מהמבט של האדם על השלבים הראשונים.
איך האוסטרלים משרתים/ סוגדים לאלים שלהם? למה זה חשוב?
אם אנחנו חיים במקום הזה אנחנו, לפני עשרות אלפי שנים היינו מתנהגים כך. היות וכל האנושות עוברת את אותו התהליך לקראת הציביליזציה.
אוטו- הקדושה:
התפיסה שנסקה לעיל היא הרקע שבהקשרה כותב רודולף אוטו את החיבור שלו על הקדושה.
עבור אוטו, קדוש זה מיוחד, מופרד. משמע- אם ניקח את סיפור משה כשהוא רואה את הסנה הבוער בסיני, "של נעליך מעל רגלייך כי המקום בו אתה עומד קדוש הוא".
הוא חשב שהוא הלך במדבר וחשב שהוא סתם רואה שיח, אבל אז הוא מבין את ההפרדה, צריך להתנהג בצורה אחרת מאשר ביומיום- תוריד ת'נעליים.
או, "קדושים תהיו כי קדוש אני"- ממלכת כהנים וגוי קדוש.
קדושה תמיד מדברת על מופרדות ואחרות, אוטו מתחיל לא עם מחקר אטימולוגי של המילה קדוש אלא הוא פותח בצורה קצת ייחודית- (עמ' 13) כאשר הוא מנסה להגדיר מהו קדוש הוא אומר לנו שזה דבר ראשון חוויה, התפעמות מסוימת, הרגשה נעלה. הוא פונה אל הקורא ואומר- אם אתה לא חווית את זה אף פעם, בבקשה תסגור את המאמר כי אתה לא תבין על מה הוא מדבר. הרעיון הוא שיש לאנשים פה חוויות מסוימות, בסופו של דבר מי שלא חווה את זה- יטעה, יחשוב בצורה לא נכונה. אחת מהדרכים של חשיבה לא נכונה יכולה להיות הדירוג הזה- הסולם הזה של טיילור ופרייז'ר שאומרים שהדת היא שלב בהבנת העולם באופן רציונאלי- בין הרוחות לבין המדע. אוטו אומר שפה יש משהו אחר.
(עמ' 13) זאת משום שקשה מאד לעסוק בחקר הדת עם אדם היכול להיזכר בלבטי התבגרותו ברגשי אחווה שפקדוהו בעבר אך אין בליבו שום זכר להרגשות שתוכן רלגיוזי ומובהק". יש תחושות שהן דתיות- רלגיוזיות והן שוונת. יסולח לו אם ינסה להתקדם בכוחות עצמו עד כמה שיכולתו מודעת… אם יפרש לעצמו את החוויה כתענוג ואת הדת כפונקציה של דחפים חברתיים."
אם אתה מנסה להבין את התחושה הדתית כשלא עברת את זה אף פעם, זה כמו לתאר צבעים לעיוור, בהשוואה לדברים שקרו לאחרים/ קרו לנו- אולי אנחנו חושבים שלא חווינו אבל בעצם חווינו בלי משים. הוא מחזיר אותנו לנקודות מסוימות.
אנחנו משתמשים בדימויים בתקווה שאחד הדימויים נטוע מספיק בעולם הקוראים כדי שנבין על מה הוא מדבר.
הוא מנסה לנוע לחוויה ולאפיין את החוויה הדתית כבסיס לכל הדת.
מהו מקור הדת?
בשביל אוטו- החוויה הדתית. אם אין חוויה- אין דת.
אדם יכול להתפלל, לעשות מצוות, להשתייך לקהילה כל חייו אבל אם לא חווה את הדברים של החוויה הדתית יכול להיות שהוא לא דתי.
החוויה הדתית היום עומדת במרכז הדת- לא חשוב כמה מצוות תקיים אבל התחושה של האבא/ השייכות/ חלק מהקבוצה, החוויה האישית.
מאפייני החוויה הדתית-
א. יראה- "נורא". מה ההבדל בין יראה דתית לבין יראה או פחד מגבהים? יראה דתית מהולה בכבוד.
ב. הוד המלכות- לא רק יראה אלא מהילה בכבוד, ערגה,
ג. אנרגיה- "אורגיי"- הכוח הדמולי/ הכעס של האל.
ד. מסתורין- האל לא ניכר מטבעו, לא רק בגלל שהוא מעבר לאופק. הלא ידוע שהוא מעבר לאופק ממקם אותו, אנחנו יודעים שהוא מעבר לאופק ופשוט לא הגענו לשם. המסתורין מנציח את זה שהאל מטבעו לא ניתן לידיעה שלמה.
האדם הדתי חווה בעצמו את המאפיינים הללו, כאשר הוא חווה אותם הוא יודע שהוא נמצא ליד נוכחותו של האל.
כמובן שאלו לא כל מאפייני האל, האל יכול להיות של עם/ קהילה/ שבט, הוא לא אומר שזה לא חשוב או לא קיים. האל הוא גם טוב/ מטיב/ דואג לבריותיו.
נומינוזיה- (העיגול המשולב)
שילוב הכלים הרציונלים עם המהות של הדת. המאפיינים הנ"ל מנותקים מכל חברה, הוא לא מראה איך
הדברים באים לידי ביטוי בחברה. הוא מראה דבר אוניברסאלי ואת האדם הדתי. אם האדם תופס את האל הוא תופס אותו בדברים האלה. ההגדרות הללו אולי נראות מנותקות היסטורית, בסופו
של דבר אוטו אומר שהדרך היחידה להבין על מה הוא מדבר היא לחוות בעצמך.
החשיבה הנומינוזית אינה אנתרופולוגית אך היא כלי חשוב לאנתרופולוגים להבין מה מושך בני אדם לדת, זהו כלי מצוין לבקר את פרייז'ר וטיילור ולומר שההתפתחות האוניברסאלית שווה לתחת. אנחנו מנסים לבסס את הדברים- האל לא יכול להיות מובא לאור היום.
מירצ'ה אליאדה
מקום קדוש וזמן קדוש- חוויית ההתגלות היא מה שממקד אצלנו את הקדוש בחלל ובזמן.
כמו אצל אוטו, ובניגוד לדורקהיים, הקדוש אצל אליאדה איננו ממוצא חברתי אלא הוא כלל אנושי, הוא אחר לגמרי, הוא מייחד/ מבדיל בינו לבין תחום אחר – החול.
מה המשמעות של מקום קדוש? למה צריך אותו?
זה מה שהופך את זה לממשי. כמו אצל וובר, האדם הוא יצור שמחפש משמעות, האדם הוא יצור שמחפש סדר- בכדי שיהיה סדר בעולם, האדם הדתי ובזה הוא דומה לאוטו, לאנתרופולוגים מוקדמים. האדם הדתי בכל התרבויות שואף לחיות סמוך למרכז.
אליאדה נותן כמה מאפיינים של המרכז, המאפיינים האלה, גם כאשר יש אנשים שיאמצו את אליי-דה, הראיות האלה נשלפות ועוזרות מאד.
יש את המקום שבו מתגלה הקדוש, אדם לא מחליט איפה המרכז- האל מתגלה אליו בחלום/ בנס, אם האל לא מתגלה- האדם מבקש ממנו להתגלות דרך טקס פולחן כלשהו שבו תהיה פרשנות לנעשה כמקום שיקבע על ידי האל כביכול. לכן נוצר המרכז הקדוש וסביבו- כאשר האדם רוצה לגור בסמיכות לקדוש, הוא בונה מעגל בדרך כלל והמעגל הזה הוא העולם- הקוסמוס.
המקום בו יש משמעות.
בדרך כלל האדם מסמל את גבולות העולם על ידי קביעת חומה, תיחום, בית, מקדש.
העיר, הבית זה בניסיון לחקות את האל.
מחוץ לעולם הזה נמאס הכאוס, התוהו ובוהו. מה נמצא במרכז? מי? האל.
מי נמצא בעולם? "האדם"- אנחנו.
מי נמצא מחוץ לעולם? רוחות רעות, "הזר", הדמוני', כוחות הרשע,
אלו הכוחות שמאיימים לחדור לעולם, מנותקים מהקדוש.
זימל מדבר על הזר בסוציולוגיה, הזר נמצא בחוץ. לכן מי שנמצא במעגל הפנימי מייחס לזר כוח דמוני. כשהזר בא וחודר לעיר, (היהודי בתרבות הנוצרית) הוא תמיד חשוד.
בדיבור הזה על הזר אנחנו רואים את האנתרופולוגיה.
אם כן, חשיבה זו מייצגת את החשיבה של האדם הדתי. שמנסה לחזור לזמן הבריאה.
כמו שיש מקום קדוש, יש זמן בריאה, בריאה של העולם.
המעשה הדתי- החגיגה הוא בדרך כלל חזרה לזמן הבריאה-
יציאת מצריים- חזרה ליום שבו בני ישראל הפכו לאומה, לבני חורין.
המיסה הקתולית- האל מתגלה לאדם, מקבל צורת בשר וזה מרכז ההיסטוריה. חוזרים על האקט וזה מה שמקדש את הזמן הזה.
אם המיתוס מספר לנו את הסיפור של התחלות, אז הפולחן או הריטואל הוא חזרה במעשה על מה שקרה בהתחלת הזמנים, כל פעם שאדם עושה ריטואל הוא חוזר לרגע הבריאה.
האדם החילוני עבור אליאדה חי ללא מרכז, חי ללא אבחנה בין קודש לחול ולכן האדם החילוני הזה הוא אדם מנוכר.
לגבי השאלה איפה מחפשים את תוכן הדת, מהי התשובה של אוטו אליאדה?
מה היא הדת? בחוויה של הקדושה, חוויה אישית, מאפייניהם יראה, כבוד. לפי אוטו החוקים הבעייתיים לא עולים במאמר. הוא לא רלבנטי כי מאחר שאלו דברים שכן קשורים לדת, אך הם משניים. הדת נפוצה בכל העולם עפ"י אוטו כי יש חוויה בסיסית אצל האדם של הקדושה. לטענתו חוויה זו אוניברסאלית וזה מה שעוזר להתפשטותה בכל הארצות. אליאדה בונה על תפיסה של החוויה והקדוש ואומר שהקדוש מתגלה במקום ובזמן, ולכן האדם הדתי שהוא אוניברסאלי, רוצה לחיות בקרבה לאלוהיו ובסמיכות למקום הקדוש ולכן המקום הקדוש הוא מרכז העולם מבחינתו.
הבנייה של האדם של מרחב היא מה שמבדילה בין הקדוש לבין התוהו ובוהו, המקור של האחר הדמוני. כל מעשה של בניית מקדש או בניית עיר למשל הוא נסיון להשתית את העולם על בסיס יסוד דתי.
מהו הזמן הקדוש (בניגוד לזמן החול)? חזרה לזמן הבריאה, לזמן הייסוד. כאשר אדם חי בתוך הקדוש הוא חוזר כל פעם לרגע כינון העולם וכביכול בונה את העולם מחדש. הקידוש עצמו הוא אקט של בריאה וזה מה שהופך את זמן הקידוש לשונה מאשר ההכנות שהיו לפניו. הוא הופך למשהו מעבר לזמן, יוצק אי מהרגעים האלו, אי של חזרה לזמן קדוש וזמן מיתי.
לגבי טקס האשכבה-
אליאדה יגיד שההלוויה היא גם סוג של בריאה, מעולם של אשליה לעולם שכולו אמת. לכן למי שמלווה את המת קוראים עושה צדק של המת. במעשה האשכבה שלו מאוששים מעגליות- אנחנו לא בתוך הזמן, לא בין לבין אלא עושים אקט של בריאה מחדש. איזה אקט? אולי של החזרת הנשמה לבורא.
