סיכום: המיתוס של השיבה הנצחית \ מירצ'ה אליאדה
מתוך: אנתרופולוגיה של הדת
ראה גם: פנומנולוגיה של הדת – אוטו ואליאדה
החיבור "המיתוס של השיבה הנצחית" של מירצ'ה אליאדה בא לבדוק איך תופסות חברות מסורתיות, פרימיטיביות את המושגים של תפיסת הישות והממשות שבאים לידי ביטוי לא במילה שנאמרת אלא באופן קוהרנטי- באמצעות סמלים ומיתוסים. חפץ או פעולה נעשים בעלי ערך וממשות בגלל המציאות שנשגבת מהם. החפץ נחשב לכלי קיבול של כוח חיצוני שיכול להיות במהות האובייקט או בצורתו, שמבדיל אותו מסביבתו ומעניק לו משמעות וערך.
מושגים: היירופניה-התגלות הקודש תיאופניה- התגלות האל
המעשים האנושיים, אינם לגמרי אוטומטיים משחזרים את מעשה בראשיתי אשר נעשו בעבר על ידי אחרים. המעשה משמעותי רק הוא חזרה על מעשה בראשיתי.
המקדש הוא אבטיפוס שמימי. (אלוהים גילה למשה איך מקדש אמור להיות) וגם לערים יש אב טיפוס אלוהי (כמו הערים הבבליות, ירושלים, ערים מלכותיות בהודו). גם נהרות או שדות יכולים להיות קדושים.
יש דברים שנוצרו ככפיל של משהו הקיים ברמה קוסמית עליונה.לא כל מה שסובב אותנו הוא כזה כמו שטחים בלתי מעובדים או אזורים שוממים שהם משכן המפלצות, הם מיוחסים לכאוס, תוהו. מיוחסים ללפני הבריאה.במידה ומקומות אלה נכבשים יש לעשות טקסים שמהווים חזרה סימבולית על בריאת העולם.
העולם שסביבנו קיבל משמעות בתוקף היותו מתאים לאב טיפוס על טבעי. האדם בונה על פי ארכיטיפ. התיישבות בארץ חדשה שוות ערך לבריאת העולם. באמצעות הריטואל מוענקת לעיר "תבנית" שהופכת אותה לממשית, מכאוס לקוסמוס. הממשות פירושה כוח, יעילות ומשך זמן ומכאן שהממשות המובהקת היא הקדוש. מעשי ההקדשה חושפים את האובססיה לממשי, צימאונו של הפרימיטיבי לישות.
הסימבוליקה של המרכז:
* ההר הקדוש-מקום המפגש של השמיים והארץ- נמצא במרכז העולם
* כל עיר קדושה או מעון מלכותי הוא "ההר הקדוש" וכך הופך למרכז, העיר או המקדש הקדוש הם נקודת
מפגש בין השמים, האדמה והשאול. (למשל הר גריזים).
* פסגת ההר הקוסמי היא הנקודה הגבוהה ביותר על פני הארץ אך גם טבורה של האדמה, הנקודה שבה החלה הבריאה.
חזרה על הקוסמוגוניה: "המרכז" הוא תחום הקדוש המובהק, תחום המציאות המורחבת. גם הסמלים של המציאות המוחלטת ,כמו עצי החיים וחיי נצח נמצאים במרכז. הדרך המובילה למרכז היא "דרך קשה" וזה בא לידי ממשות: כמו פיתולים חדים של מקדש, עלייה לרגל ועוד. הדרך הקשה מלאת סכנות משום שהיא למעשה טקס מעבר מהחול אל הקדוש, מהמהות אל החיים, מהאדם אל האלוהות. הגישה למרכז היא שווה להקדשה, איניציאציה. חשוב:
- · כל בריאה חוזרת על המעשה הקוסמוגני המובהק-בריאת העולם
- · ובגלל זה כל מה שמיוסד נמצא במרכז העולם (ידוע שהבריאה התרחשה החל ממרכז כלשהו).
שום דבר אינו יכול להימשך אם לא עבר "הנפשה", אם לא זכה באמצעות קורבן ב"נשמה". בטקסי הבנייה מקדישים שטח על ידי הפיכתו ל"מרכז" במרחב השונה איכותית מן המרחב החילוני. הזמן הקונקרטי שבו מתבצעת הבנייה (הפיכת עיר לקדושה) מושלך אל הזמן המיתי שבו נברא העולם.
על פי אליאדה לכל ריטואל יש דגם אלוהי, ארכיטיפ. את זה נמצא לא רק אצל הפרימיטיביים אלא גם בתרבויות המפותחות. ההנחה היא שכל הפעולות הדתיות נוסדו על ידי אלים, גיבורים שהביאו קדמה או אבות קדומים מיתיים. (לדוגמא השבת היהודית והמנוחה כחיקוי מעשה האל). בנסיבות של הבראה, פריון, הולדה ועבודות חקלאיות העמים הפרימיטיביים מדקלמים את מיתוס בריאת העולם. הדגם הבסיסי לכל איחוד בין בני אדם הוא היירוגמיה, אחדות קוסמית של יסודות השמיים והארץ. גם מעשים של נישואים ואף אורגיה נחשבו לריטואלים שחיקו מעשים אלוהיים (למשל שבט האווה מצדיקים אורגיה על ידי כל שהנשים מוצעות לאל פיתון).
ארכיטיפים של פעולות "חילוניות": העולם הארכאי אינו מכיר פעולות "חילוניות". כל פעולה, גם ציד, דיג, משחקים …משתתפים בדרך כל שהיא בקודש. הפעולות החילוניות היחידות הן אלה שלא נודעה להן משמעות מיתית, אין להן דגמים מופתיים. צמחי מרפא לדוגמא-אף צמח אינו בעל ערך כשלעצמו אלא אך ורק בזכות היותו חלק מן הארכיטיפ או בזכות החזרה על תנועות ומילים מסוימות אשר מבודדות את הצמח מן המרחב החילוני ומקדשת אותו.
אליאדה טוען כי לפי החברות המסורתיות כל הפעולות החשובות של חיי היום יום נגלו על ידי אלים או גיבורים (כמו במקרה של המיתולוגיה היוונית). בני האדם רק חוזרים על המעשים.
עוד באותו עניין:
