פרויד \ טוטם וטאבו (1913)
מהו טאבו, טאבו העריות
טאבו: איסור חמור, וללא הסבר. טאבו העריות קיים בכל תרבות. אוסר על יחסי מין של האדם עם אנשים מסוימים. נשמר בקפדנות גדולה.
למה טאבו העריות קיים? שתי תשובות שפרויד לא מקבל.
ידע רפואי, עריות מובילות למומים גנטיים, וכו'. פרויד: זה ידע נרכש שלעמים אין אותו, ואינו מספיק לאיסור החמור.
תשובה סוציולוגית פונקציונליסטית: טאבו העריות נועד למנוע ניוון של החברה, כי הוא מכריח את האדם לצאת מתחומי ביתו ומשפחתו אל העולם הזר והקשה, להעיז. הוא מגן מפני שקיעה. זהו מנגנון חברתי שמניע את החברה האנושית, אך בני האדם כפרטים לא מודעים לו אלא חווים זאת כצו פנימי. פרויד: זה לא מספק; צריך להתחיל מהתחלה.
מהו טאבו?
טאבו = קדוש, אסור. וזה חסר פשר, שרירותי.
(ההסבר המרקסיסטי-כוחני לטאבו: נועד לשמור על יחסי-כוח, על המעמד החזק; הפרכה: לא ייתכן מעשה מרמה קולקטיבי כזה, ובעל אחיזה חזקה כזו, ומקיף את כל האנושות)
דעתו של וילהלם וונדט: אמונה בדמונים, כוחות רעים; טאבו בבסיסו מתייחס גם למלוכלך וגם לקדוש. פרויד מקבל, אך חותר יותר עמוק: מה המקור הנפשי שיוצר את הדמונים?
פרויד משווה את הטאבו לצווים הנוירוטיים (הכפייתיים – כמו מקודם).
פרויד עושה זאת כדי להבין את הנפש האנושית, ומה בה יוצר את הטאבו.
במה הטאבו דומה לצו הנוירוטי:
- היעדר המניעים הגלויים של הציוויים. שניהם חסרי-הסבר מיידי, שרירותיים. אין גם מקור.
- יש הקצנה וחיזוק מתמידים על ידי כורח פנימי.
- מעבריות בין תחום לתחום: היתֵקיוּת. האיסור עובר ממושא למושא. בטאבו: יש הידבקות בטומאה.
- נגרמים מעשי טקס, מצוות. מתחייבת מערכת שלמה של טקסים. מעשים כפייתיים, שחייבים להיעשות כדי לבקש מחילה וכפרה, כאמצעי-מגן, וכדי להיטהר. (ראו פרויד – פעולות כפייתיות וטקסים דתיים)
יש אמביוולנטיות רגשית: משחק של הנוירוטי בין היצר לאיסור. הצו (הנוירוטי/הטאבו) נכפה מבחוץ על פיתוי מאוד חזק, אך לא מצליח לדכא אותו לעולם. הפיתוי להפר את הצו מודחקת לתת המודע. לכן יש יחס אמביוולנטי של האדם כלפי הטאבו. כיפור הפרתו של הטאבו על ידי ויתור מוכיח שביסוד הטאבו עומד ויתור.
פרויד סוקר איסורי טאבו שונים.
זאת, ע"פ פרייזר, "ענף הזהב".
הוא עושה זאת כדי להמשיך ולבחון את ההקבלה של הטאבו לנוירוזה כפייתית, ואת האמביוולנטיות הרגשית שבו. וכך, להגיע לסיבה בגללה נוצר הטאבו.
- ההתנהגות כלפי הרוגי האויב: מצד אחד, רגשות עוינים, ושל שמחה ונצחון. מצד שני, בקשת סליחה, הערצה, שידול, וכן הגבלה וצום, ופחד מרוח המת. זו אמביוולנטיות.
- טאבו השליטים: מצד אחד, מכבדים את השליט ומגוננים עליו. מצד שני, יש כלפיו שנאה, פחד מפניו, ורצון לנקום בו. זו האמביוולנטיות של בנ"א ביחס למה שמעבר להם. (השליט: כאב, כאל)
- טאבו המתים: יש מגבלות רבות כנגד נגיעה (אפילו מטאפורית) במת, והרחקת הנוגע. טאבו משמעותי: איסור איזכור השם, שנחשב כחלק מאישיות ומרכוש המת. זה כמו היחס הנוירוטי לשמות. מצד אחד זה נועד להקל על האבלים, וכן להביע הערכה, צער, התגוננות. מצד שני, עשויה להיות איבה נסתרת כלפי הנפטר. היא מושלכת עליו, וכאילו לאחר מותו הוא רוכש כוחות חדשים ורוצה להרע לנו. החברה מפחדת ומגוננת על עצמה מפניו. זו אמביוולנטיות.
המערכת של הטוטם
קבוצה של בע"ח או אובייקטים מסוימים, שבני שבט מסוים מייחסים לו חשיבות. מאמינים שיש קשר מסתורי בינו לביניהם, סוגדים לו, מעריצים אותו, מצפים שייתן להם טוב, ויש מחויבות כלפיו: אסור להורגו, צריך לטפל בו וכו'. זה יוצר מבנה חברתי ומחויבות חברתית לכל אחד מבני אותו השבט: יש להתייחס אליו כפי שמתייחסים לטוטם.
ארבע תכונות בסיסיות של הטוטמיזם:
- כל הטוטמים היו חיות.
- טוטמים הורשו ע"י האם.
- יש איסור להרוג את הטוטם.
- יש טאבו על קיום יחסי מין עם בני הקבוצה הטוטמית.
יש שני איסורי טאבו שכרוכים במערכת הטוטמית: לא להרוג, ולא לקיים יחסים עם בני הקבוצה. לפי הניתוח של פרויד, מאחורי איסורי הטאבו יש פיתוי לא-מודע חזק, והוא שואל מדוע יש יצר לעשות את שני אלה.
אלה הם טאבויים בסיסיים של המין האנושי: יש דחף לרצוח, וצריך לדכאו למען הציוויליזציה, וכן יש דחף מיני, וגם אותו יש לטפל בו למען החברה האנושית.
פרויד מוצא את "חזרתו של הטוטמיזם בילדות": ניתוח של פוביות של ילדים מחיות. עולה שעקב תסביך אדיפוס, יש התקה של האב אל החיה, ושני הטאבויים של הטוטמיזם מופיעים אך מהופכים. שני איסורי הטאבו מקבילים, אם כן, לפשעיו של אדיפוס.
רוברטסון-סמית: הדת של העמים השמיים: סעודת הקורבן. לדעת פרויד (ור"ס עצמו):
הקורבן קשור לחיית הטוטם. הוא-הוא חיית הטוטם, במקור.
אכן בדת הטוטמית יש את הריגתה המקודשת ואכילתה של חיית הטוטם. רצח חיית הטוטם מותר בזמנים מסוימים.
הסעודה היא חובה – אסור להתחמק. כך אין מי שיגנה את הרצח.
העקבות הסעודה בני השבט (א) מתקרבים זה אל זה, (ב) מתחזקים.
הסיפור המטאפורי, הארכיטיפי של פרויד, שמסביר כיצד נולדה התרבות:
בנה"א חיו בשבט כמו של קופים. היה בו אב חזק, שהטיל את מרותו על הבנים-האחים, ואסר עליהם לבוא על הנשים. נוצרה כלפיו אמביוולנטיות: הערצה וסגידה, וגם קנאה, שנאה וכעס. האחים החלשים מתארגנים יחד והורגים את האב. הם אוכלים את בשרו (כך נהגו תמיד), והנשים מותרות להם.
אבל זהו הרג שהפך לרצח, והסעודה הפכה לקניבלית: כי התעוררו בהם, לראשונה, רגשי אשם, חרטה, מוסר כליות.
כדי להשתחרר מהם הם קיבלו על עצמם:
- לקיים את הסעודה במחזוריות, כדי להתגבר על הגינוי (ומאידך, כי הם כן חשו ניצחון, ורצו שמשהו מרוחו של האב יעבור אליהם דרך הסעודה, ולכן בני השבט חשים "התחזקות")
- נוצרים הטאבויים: מכאן ואילך, לא להרוג את בני הקבוצה, ולא את הטוטם, שהופכת להיות דמות האב. וכן הם מקבלים על עצמם לא לקיים יחסים עם הנשים (טאבו העריות).
כאן נולדת התרבות האנושית: ע"י הטלת האיסורים. הולדת התרבות ברחם הדת.
עם הזמן הטוטם/הקורבן שינה את משמעותו. היה געגוע לאב, וכך הוא נוצר אלוהים מתוך חיית הטוטם בתור מגן וטוב. הקורבן עצמו נפרד מדמות האל, והשניים נוכחים בו-בזמן.
ביקורת על פרויד:
- פרויד מבצע את מחקריו על הדת תוך הסתמכות על החברה האוסטרלית הפרימיטיבית, כי הוא חושב שהשתמרה מימי-קדם של האנושות, שהיא בתולית. זו הנחה לא זהירה.
- פרויד מייחס משמעות שווה לטאבו ולטוטם, למרות שטוטם הוא הרבה פחות נפוץ מטאבו בחברות אנושיות.
ביקורתו של קרובר:
- סעודת הקורבן היא מנהג שלא נפוץ בכל העולם.
- זו היפותזה נועזת מידי להניח שהארגון של בנה"א הקדמונים היה כשבט קופים.
- התיאוריה מתבססת על הרבה מאוד הנחות לא מבוססות, ומספיק שאחת תיפול כדי לערער אותה. מוטב היה לומר משהו פחות גרנדיוזי אבל מבוסס יותר.
תגובות לביקורת: פרויד לא ניסה להביא סיפור היסטורי אמיתי, אלא להביא מטאפורה, סיפור אטיולוגי או מיתוס שיעזור לנו להבין כיצד החלו התרבות והדת. זוהי מפה ליוצא לדרך להבין את הנפש. זו לא באמת היסטורי, אך קשור להיסטוריה. זוהי צורה מיתית שמספקת זיכרון לגבי המין האנושי – לטוב ולרע.
פרויד מותיר ערפול: מאיפה באה החרטה שהפכה זאת לרצח הראשון בהיסטוריה? לא ברור. האדם לא מבין את עצמו, את התנהלותו, בכל ניסיון להבין יש עיוורון.
פרויד אומר משהו פוזיטיבי: לא ייתכן שהמוסר והתרבות והארגון החברתי החלו באופן רציונלי, באסיפת עם, באמנה חברתית. אלא: הכול מתחיל ברגש.
בחזרה אל: פילוסופיה של הדת
ראו גם:
פרויד – פעולות כפייתיות וטקסים דתיים
