זמן מיתי הוא עת של התרחשות אפית המובחנת מהעת הנוכחית ואינה יוצרת עימה רצף הומוגני. בעת המיתית היה העולם שונה מכפי שהוא כעת ומה שהתרחש בו כבר אינו קורה או אינו יכול לקרות היום, הזמנים ההם תמו, ועתה אלו זמנים אחרים. העת המיתית מתאפיינת לרוב בפנטסטיות ועל-טבעיות וכוללת דמויות והתרחשויות שאינן קיימות, מתאפשרות או פועלות באותה הדרך בימינו (למשל גאיה המגולמת באדמה אך אינה עוסקת בקרבות כבירים ומכוננים). העת המיתית כרקע לסיפור עם יכולה לשרת מטרות אטיולוגיות, קוסמולוגיות או קוסמוגניות, למשל דרך קביעת היחסים בין העת המיתית לנוכחית כיחסי סיבה ומסובב (מרדוך חצה את תיאמת ולכן יש הפרדה בין השמיים והארץ) או דרך הנגדה.
בדומה לאבוריג'נים, גם המיתולוגיה הבבלית מבחינה בין העת הנוכחית למיתית בשם שניתן לסיפור הבריאה: 'אנומה אליש' – "העת שמעל". סיפורי התנ"ך אף הם במובן מסוים עת מיתית בה אלוהים נכח והתערב במציאות חדשות לבקרים, דיבר מפיהם של נביאים וביצע ניסים פנטסטיים, מה שלא קורה היום. אפילו במיתוס פחות על-טבעי ועם אחיזה מסוימת במציאות היסטורית כמו שירי הומרוס מוצגים הגיבורים, אף שהם בשר ודם, ככאלו שכבר אין כמותם. כך ניתן אולי אפילו להרחיב את הגדרת העת המיתית גם לתפיסה רומנטית (או מסולפת בדרך אחרת) של זמנים היסטורים ממשיים, כמו הדימוי של ימי הפלמ"ח ("איפה הן הבחורות ההן?… כבר לא רואים אותן").
