הגדרה: פנומנולוגיה (מיוונית עתיקה: תורת ה-'מראה' או ה-'תופעה' ) היא המחקר הפילוסופי של העולם כפי שהוא מתבטא ישירות בתודעה, כלומר חקר מבני החוויה הסובייקטיבית. דרך נוספת להגדיר פנומנולוגיה היא לראות את מקור השגת הידע בתופעות המופיעות לנגד ההכרה. במילים אחרות, ההתמקדות אינה על מהם הדברים אלא על האופן שבו הם מתגלים לנו.
למרות שהמונח כבר היה קיים קודם לכן בפילוסופיה (למשל פנומנולוגיה של הרוח של הגל), מה שנקרא פנומנולוגיה כיום מתייחס אל תנועה פילוסופית רחבה שנוסדה בשנים הראשונות של המאה ה-20 על ידי אדמונד הוסרל, שתיאר אותה כ"פסיכולוגיה תיאורית". ביצירתו המרכזית הראשונה, חקירות לוגיות (1900-1901), ייסד הוסרל, תוך שבירה מהפסיכולוגיזם וכנגד המטאפיזיקה, את הפנומנולוגיה כמדע שנועד לתת בסיס למדעי הטבע, שלדעתו אינו מספיק כדי "להבהיר יחס האדם לעולם". פילוסופיה זו התפשטה מאוחר יותר לצרפת, ארצות הברית ומקומות אחרים. גרסאות מאוחרות יותר של הפנומנולוגיה במקרים רבים שונות מאוד מהתורה הראשונית של הוסרל.
כתחום פילוסופי, לפנומנולוגיה וריאציות וענפים רבים. עם זאת, כל הפנומנולוגים שותפים לחיפוש אחר ידע שמגיע אך ורק מהתנסות, ללא הנחות מקדימות, השערות ומודלים מושגיים של העולם. הגישות הפנומנולוגיות השונות בספרות, בפילוסופיה או במדעי הטבע נבדלות באופן התמודדותן עם תופעות. המשותף להם הוא הרצון לתאר תופעות כהופעה של משהו נתון. הדבר בא לידי ביטוי במוטו של פרנץ ברנטנו "בחזרה לדברים עצמם!", כאשר ב"דברים" הכוונה לאובייקטים נפשיים.
כמה פנומנולוגים משפיעים מלבד אדמונד הוסרל כוללים את מרטין היידגר, מוריס מרלו-פונטי, מקס שלר, עמנואל לוינס, אלפרד שיץ והפילוסוף בן זמננו ז'אן-לוק מריון.
