סיכום: סמואל הנטינגטון – התנגשות הציביליזציות – פרק ב'
מתוך: חברה, פוליטיקה ותרבות בעידן החדש
הנטינגטון סמואל \ התנגשות הציביליזציות: פרק ב': ציביליזציות בהיסטוריה ובימינו
ראה גם: התנגשות הציביליזציות – פרק א', פרק ג'
טבען של ציביליזציות
על פי סמואל הנטינגטון בספרו "התנגשות הציביליזציות", במהלך ההיסטוריה הציביליזציות היו המושא הגדול ביותר להזדהותם של בני האדם. לכן חוקרים רבים חקרו את טבען, זהותן והדינמיקה של הציביליזציות.
ההנחות העיקריות בדבר הציביליזציות:
- הבחנה בין ציביליזציה ביחיד לציביליזציות ברבים – מושג הציביליזציה ביחיד נתן קנה מידה לשפוט על פיו חברוֹת בהתאם לפרמטרים מסוימים. להיות מתורבת היה טוב, להיות לא מתורבת היה רע. עם הזמן נטשו את מושג הציביליזציה המוגדרת כאידיאל ובמקומו היו ציביליזציות רבות וכל אחת מהן הייתה מתורבתת בדרכה שלה. עניינו של הספר הוא ציביליזציות ברבים.
- ציביליזציה היא ישות תרבותית – חוץ מבגרמניה לא מפרידים בין תרבות לציביליזציה שבבסיסה. הן ציביליזציה והן תרבות מתייחסות לדרך החיים הכללית של בני האדם וציביליזציה היא תרבות במבט רחב יותר. מכל היסודות האובייקטיבים המגדירים ציביליזציות הדת היא בדרך כלל היסוד החשוב ביותר. אמנם יש התאמה בין חלוקתם של בני האדם לציביליזציות על פי מאפיינים תרבותיים ובין חלוקתם לגזעים על פי מאפיינים פיזיים, אך ההבדלים המכריעים בין קבוצות בני אדם נוגעים לערכיהם, אמונותיהם, מוסדותיהם ולמבנים החברתיים שלהם.
- ציביליזציות הן מקיפות – ציביליזציה היא הישות התרבותית הרחבה ביותר. הציביליזציה שאליה משתייך אדם היא רמת הזהות המקיפה ביותר שעימה הוא מזדהה זהות עמוקה. ציביליזציות הן ה"אנחנו" הגדול ביותר שמבגיל אותנו מבחינה תרבותית מה"הם" בחוץ. לציביליזציות אין גבולות ברורים וחדים, שכן בני אדם יכולים להגדיר זהותם מחדש ועקב כך משתנים במשך הזמן ההרכבים של הציביליזציות.
- ציביליזציות הן בנות תמותה אשר חייהן ארוכים מאוד – הן מתפתחות, מסתגלות ומכל צורות ההתאגדות האנושית הן המתמידות ביותר. הציביליזציות אמנם מתקיימות זמן רב אך הן גם מתפתחות. הציביליזציות מתפתחות מתקופה של קשיים או סכסוך למדינה אוניברסאלית ואחר כך לשקיעה והתפוררות.
- הציביליזציות הן ישויות תרבותיות ולא מדיניות – לפיכך, הן כשלעצמן לא עושות דברים שממשלות עושות. הרכבן המדיני של ציביליזציות שונה מאחת לאחרת ושונה בזמנים שנים באותה ציביליזציה. עם התפתחותה של ציביליזציה יכולים להיות שינויים במספרן וטבען של היחידות המדיניות שהיא כוללת.
הציביליזציות העיקריות בימינו הן:
סינית – הקונפוציאניזם מרכיב עיקרי בה אך היא יותר מקונפוציאניזם והיא גם רחבה יותר מסין כישות מדינית. כוללת את התרבות המשותפת של סין והקהילות הסיניות בדרום-מזרח אסיה ואת התרבויות הקרובות של ויאטנם וקוריאה.
יפנית – ציביליזציה אשר צמחה מן הציביליזציה הסינית.
הינדית – הציביליזציות אשר התקיימו בתת-יבשת ההודית לפחות משנת 1500 לפנה"ס. ההינדואיזם ממלא תפקיד מרכזי בתרבותה של התת-יבשת. יותר מדת או מערכת חברתית זוהי הליבה של הציביליזציה ההודית.
איסלאמית – ראשיתו בחצי האי-ערב, התפשט במהירות לצפון-אפריקה ולחצי האי האיברי וגם להודו, דרום מזרח אסיה ולמרכז אסיה לפיכך, יש באיסלאם שפע של תת-ציביליזציות מובחנות שבהן התורכית, הערבית, הפרסית והמלזית.
אורתודוקסית – מרכזה ברוסיה. מובחנת מהנצרות המערבית בשל מוצאה הביזנטי, דתה המיוחדת, העריצות הביורוקרטית וחשיפתה המוגבלת לרנסנס, לרפורמציה, להשכלה ולחוויות מערביות מרכזיות אחרות.
מערבית – בה נכללת אירופה, צפון אמריקה ואמריקה הלטינית.
לטינו-אמריקנית – מובדלת מהמערב למרות שהיא צאצאה של הציביליזציה האירופית. תרבותה של מדינה רודנית אשר לא הייתה נפוצה באירופה. משלבת בתוכה תרבויות ילידיות. ניתן להגדיר ציביליזציה זו כ תת-ציביליזציה של זו המערבית או כציביליזציה נפרדת.
אפריקנית – מרבית החוקרים לא מפרידים אותה מהאיסלאמית. הזהויות השבטיות רווחות ברחבי אפריקה בעוצמה רבה , אך האפריקנים הולכים ומפתחים את הזהות האפריקנית.
כאמור, הדת היא תכונה מגדירה חשובה של הציביליזציות וכפי שראינו, אכן ארבע מתוך חמש דתות העולם (נצרות, איסלאם, הינדואיזם, קונפוציאניזם) קשורות לציביליזציות עיקריות.
היחסים בין הציביליזציות
מפגשים – היחסים בין הציביליזציות התפתחו בשני שלבים ועכשיו הם בשלב השלישי. בין הציביליזציות הפרידו מרחב וזמן. רק מעטות התקיימו בו בזמן. הציביליזציות היו נפרדות גם מבחינה גיאוגרפית, התקשורת וקשרי המסחר היו מצומצמים בגלל המרחקים שהפרידו בין הציביליזציות ואמצעי התחבורה שעמדו לרשותן כדי להתגבר על מכשולים אלה.
רעיונות וטכנולוגיה נעו מציביליזציה אחת לשניה רק לאחר מאות שנים. המגעים המשמעותיים יותר שהיו בין הציביליזציות היו כאשר בני ציביליזציה אחת כבשו או חיסלו בני ציביליזציה אחרת. מגעים אלו היו אלימים, קצרים ומקוטעים.
השפעה: עלייתו של המערב – בין המאה ה-11 למאה ה-13 החלה להתפתח התרבות האירופית כשהיא מסתייעת לקיחת יסודות מתאימים מהציביליזציות הגבוהות יותר (האיסלאם והביזנטיון תוך התאמת המורשת הזו לתנאים המיוחדים של המערב ולאינטרסים שלו. באותה תקופה הרחיבו אנשי המערב את שלטונם והגיעו לכלל שליטה בים התיכון, עד אשר הכוח התורכי הביא להתמוטטות כוחם. ובכל זאת הרנסנס של תרבות אירופה היווה בסיס לעידן חדש בפוליטיקה העולמית (פלורליזם חברתי, התפשטות מסחר, הישגים טכנולוגיים). מאז הוחלפו המפגשים הרב-כיווניים בהשפעה חד-כיוונית שתלטנית של המערב על שאר הציביליזציות. במהלך התפשטות המערב חוסלו בין השאר הציביליזציות האיסלאמית, ההודית ולסין חדרה השפעה מערבית.
הגורם המיידי להתפשטות המערב היה הטכנולוגיה: אמצעי הניווט הימיים אפשרו להגיע אל עמים רחוקים בעוד שפיתוח היכולות הצבאיות אפשרו לכבוש את אותם עמים. המערב כבש את העולם באמצעות עליונותו בשימוש באלימות מאורגנת ולא בזכות עליונות רעיונית, ערכיו או דתו. בשנת 1910 העולם היה מאוחד מתמיד מבחינה כלכלית. משמעה של ציביליזציה היה ציביליזציה מערבית. בשנת 1917 בעקבות המהפכה הרוסית נוסף על העימות בין מדינות הלאום עימות בין אידיאולוגיות. תחילה בין הפאשיזם, הקומוניזם והדמוקרטיה הליברלית ולאחר מכן בין השניים האחרונים במלחמה הקרה התגלמו האידיאולוגיות האלה בשתי מעצמות, כל אחת הגדירה את זהותה באמצעות האידיאולוגיה שלה. המרקסיזם, תוצר של הציביליזציה האירופאית לא הצליח בה ויובא למזרח ע"י לנין ומאו תוך כדי שהותאם למטרותיהם – קריאת תיגר על המערב וחיזוק הזהות הלאומית והאוטונומיה של ארצותיהם למול המערב.
משהתמוטטה אידיאולוגיה זו בברית-המועצות וויאטנם לא משתמע בהכרח שחברות אלו יְיַבּאו את הדמוקרטיה הליברלית.
יחסי גומלין: מערכת מרובת ציביליזציות – במאה ה-20 עברו היחסים בין הציביליזציות משלב שבו שלטה השפעתה החד-כיוונית של ציביליזציה אחת על כל השאר לשלב של יחסי גומלין רבי עוצמה, ממושכים ורב-כיווניים בין כל הציביליזציות. תמורה זו טמונה בכך ששניים ממרכיבי העידן הקודם של היחסים בין הציביליזציות החלו להיעלם.
ראשית, תמה התפשטות המערב והחל המרד נגד המערב. וכך התמעט כוחו של המערב בהשוואה לשאר הציביליזציות האחרות. למערב עדיין הייתה השפעה ניכרת על חברות אחרות, אך היחסים שבין המערב לציביליזציות האחרות הושפעו במידה גוברת מתגובותיו של המערב למתרחש בתוך ציביליזציות אלו.
שנית, עקב התפתחויות אלה התרחבה המערכת הבינ"ל אל מעבר למערב ונעשתה מרובת ציביליזציות. עד לשלהי המאה ה-20 יצא המערב משלב "המלחמה" של התפתחותו כציביליזציה ונע לעבר השלב האוניברסאלי. התלכדות מדינות הלאום המערביות לשתי מדינות אוניברסאליות למחצה באירופה ובצפון-אמריקה הייתה צירוף של פדרציות, קונפדרציות ומשטרים ארגוניים בינ"ל.
המשותף לכל האידיאולוגיות הפוליטיות של המאה ה-20 הוא שהן תוצר של הציביליזציה המערבית. לעומת זאת, הציביליזציה המערבית לא יצרה דת מרכזית, להבדיל משאר הציביליזציות שזה מה שהן יצרו. כעת, כאשר העולם יוצא מהשלב המערבי שלו שוקעות האידיאולוגיות שיצאו ממנו ועולות דתות ומאפיינים תלויי תרבות אחרים של זהות ומחוייבות. את ההתנגשות בין הציביליזציות בשל ריונות פוליטיים שהוליד המערב דוחקת ההתנגשות בין הציביליזציות בשל תרבות ובשל דת.
היחסים בין הציביליזציות בשלב שלישי זה תדירים ורבי עוצמה בהרבה מכפי שהיו בשלב הראשון ושווים והדדיים בהרבה מכפי שהיו בשלב השני. כמו כן, שלא כמו בתקופת המלחמה הקרה, אין בקע אחד שולט, אלא יש בקעים רבים בין המערב לציביליזציות האחרות ובין הלא-מערביים לבין עצמם.
בשלהי המאה ה-20 עלו ופרחו אשליות שבבסיסן יהירות הגורסות כי הציביליזציה האירופית של המערב היא היום הציביליזציה האוניברסאלית של העולם.
