רב סעדיה גאון, 882 – 924
נחשב לראשון הפילוסופים היהודים, היה ראש ישיבת סורא, הסביבה התרבותית שלו היתה עשירה, פעלתנית ומגוונת בדתות ואמונות, אך עם זאת – סובלנית. עתירת פולמוסים רציונליסטים.
כלאם – זרם תאולוגי שפרח במאות 10,11 וקרא להגנה על אמונות ודעות באמצעות טיעונים לוגים מתוך הסברה שאין סתירה בין הדת (הקוראן) לבין תוצר החקירה השכלית. המתודה שלהם היא וכחנית. שני זרמים עיקריים –
א. מעתזליה, אפולוגטיקה, ניסיון רציונליסטי להוכיח את אמונות הקוראן.
ב. אשעריה, מאה העשירית, שלטה שנים רבות בתאולוגיה המוסלמית.
רס"ג הושפע מן המתודה של הכלאם אבל דחה עיקרים רבים מתפיסת העולם שלו. הספר של רס"ג "אמונות ודעות" בנוי על פי מתכונת החיבורים הכלאמים. רס"ג כותב בהקדמה שהמוטיבציה שלו לכתיבה היא הצגת האמונות הנכונות למען אלו הנבוכים, עבור שכבה רחבה של יודעי קרוא וכתוב, ולכן הוא משתדל לנסח באופן בהיר ולחסוך בסיבוכים בהוכחות.
תפיסת של רס"ג לגבי שני הפרמטרים:
א. יחס בין תכנים – זהות בין תוצר החקירה לבין הידע ההתגלותי.
ב. יחס בין מקורות ההכרה – הדת היא אמת מוחלטת ואפשר ורצוי לאמת אותה על ידי חקירה שכלית.
רס"ג לא מאמת פילוסופיה עם הדת (לעומת המאוחרים לו) והוא הראשון (גם מבין הערבים) להתעניין ביחס בין ההתגלות והשכל תוך דיון במקורות ההכרה. המגמה שלו היא גם להגן על הדת וגם על השיטה הרציונליסטית בפני אלה שטוענים להכרת מושכלות מתוקף סמכות האמונה בלבד (ספקנים). הוא מיישם את המגמה הזו על ידי דיון בדת כמקור הכרה ומיקומה ביחס לשאר מקורות ההכרה.
מקורות ההכרה:
א. ידיעת הנראה – תפיסה חושית, יכולה גם להטעות אבל בעיקרון נותנת אמת.
ב. ידיעת השכל – תפיסה אינטואיטיבית, למשל חוק הסתירה ועקרונות המוסר.
ג. ידיעת מה שההכרח מביא אליו – מסקנה על ידי היקש שכלי, מדע הכרחי כאשר יש רק היפותזה אחת.
ד. הגדה נאמנה – קיימת רק אצל המייחדים.
הגדה נאמנה. הגדה נאמנה היא מסורת אודות אירועים היסטוריים, תכנים דתיים, מודלים אנושיים. היא עוברת בכתב ובעל פה. רס"ג רואה חשיבות להדגיש את אמינות המסורת שבעל פה כמהלך בפולמוס נגד הקראים שהגיעו לשיא בתקופתו והוא ניהל איתם ויכוחים הרבה. את מהימנות מקור ההכרה בכלל חשוב לו לאמת כמהלך בפולמוס נגד הפילוסופים שמקבלים רק שני מקורות הכרה – חושית ושכלית. הגדה נאמנה לשיטתו היא מקור מתווך בדומה ל"מה שההכרח מביא אליו" והיא מתבססת על ידיעות שמקובלות גם על הפילוסופים, ולכן תקפה כמו יתר המקורות. הטיעונים שלו לקבלת הגדה נאמנה כמקור הכרה –
א. האל הכין את התשתית לקיבול ההגדה הנאמנה אצל האדם כדי שתשמש כמקור הכרה.
ב. בכל תחום משתמשים במקורות הכרה. כך באומנויות, מסחר, מדע.
ג. עיקרון התוואתור הרבה עדים להתרחשות, הרבה עדים למסירה. לא יתכן שכל כך הרבה יאמינו לשקר (שימש את המוסלמים לטעון את אמיתות מעשה מסירת הקוראן). מוצא לטיעון הזה גם עימותים במקרא, "אבותם לא כיחדו".
לשם הגנה על השכל מן הספקנים, מפרט את הסיבות שעשויות להכשיל את החקירה ועל ידי כך בעצם מציע כיצד להימנע משגיאות בחקירה –
א. אי בקיאות בתורת הלוגיקה.
ב. קלות דעת, מסקנות חפוזות.
ג. "קוצר ידיעת הדורש בדרושו".
ד. זמניות החקירה.
רס"ג טוען שתוצר החקירה הנכונה יאמת את הידע ההתגלותי ואף מאמץ תפיסה כלאמית על פיה יש צו להוכיח שכלית את האמונה הדתית. הכלאם גם טוען לשכר מוגדל עבור הוכחה שכלית של ידע התגלותי. רס"ג לא אומר זאת מפורשות (למרות שאולי חושב כך) ובמקביל מציין שהדת היא ידיעה שלמה של החובות וגם מי שאינו מסוגל לחקירה "מחמת חסרונם" אך מקיים – יזכה לגמול.
רס"ג מסביר את הצורך בהתגלות לאור הקביעה שהחקירה יכולה להשיג את האמת בשלמות –
א. החקירה לא יכולה להיות עצמאית. תכליתה היא הוכחת האמונה הדתית, הסרת הספקנות שהיא מכשול לחקירה.
ב. זמניות החקירה: הצורך לדעת מראש את המצוות.
לגבי האיסור החז"לי "מה למעלה מה למטה" טוען שמדובר על איסור חקירה חופשית שאינה רואה את האמת הדתית כתכליתה.
פרשנות. רס"ג טוען שבדרך כלל מפרשים על פי הפשט, על פי משמעות מילונית נפוצה למעט ארבעה מקרים של סתירה עם מקורות ההכרה –
א. חושית.
ב. שכלית – למשל דימוי האל לאש הוא סתירה עם הידיעה שהחושית שהאש היא זמנית. לא טוען לפרשנות הטקסט בהתאם השכל אלא רק לדחיית הפשט.
ג. סתירה בין הכתובים.
ד. סתירה עם הגדה נאמנה, תושב"ע.
ה. רעיון "תחיית המתים" הוא מקרה חריג שנוגד את החוש אך יש לקבלו מתוקף הגדה נאמנה.
