סיכום בתנ"ך: יחזקאל ל"ז – התקוות לגאולה בקרב גולי בבל
מתוך: סיכומים בתנ”ך לבגרות – חורבן, גלות וגאולה
יחזקאל, ל"ז 15 – 28
בפרקים:ירמיהו פרק כ"ט, תהלים קל"ז ו- ירמיהו מ"ב- מ"גלמדנו על הייאוש שתקף את גולי בבל, ואת יזמתו של יחזקאל לשינוי מיידי של תורת הגמול. בקטע שלפנינו, הבא מיד לאחר "חזון העצמות היבשות", מופיעה נבואת נחמה נוספת, הידועה בשם "משל העצים".
יחזקאל מצטווה לקחת שני גזרי עץ, לכתוב על האחד "ליהודה ולבני ישראל חבריו", ועל השני "ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חברו", לקרבם זה לזה ולעשותם עץ אחד. לפנינו דוגמא מובהקת לדרך פעילותו הנבואית של יחזקאל: משל, מעשה סמלי וחידה נתלכדו כאן לנבואה אחת.
צירוף העצים זה לזה, הרכבה של שני זני עצים, הוא משל מובהק. רק שני זנים מאותו סוג יכולים להיות לעץ אחד, שיהיו בו מתכונות שניהם, ועם זאת הוא יהיה בעל תכונות עצמאיות. הרכבה כזאת נעשית כדי להשביח את הזן, והיא פעולה מקובלת אצל חקלאים. הנמשל ברור: העובדה שיהודה וישראל הופכים לעץ אחד, מוכיחה כי ההרכבה הצליחה. זאת ועוד: כמו בכל הרכבה, גם כאן התוצאה תהיה יותר טובה מן המצב הקודם להרכבה: העם המאוחד יהיה חזק ובר קיימא יותר מאשר שני העמים בהיותם נפרדים זה מזה. מבחינה ספרותית יש כאן יותר ממשל. לפנינו מעשה סמלי שהנביא מצטווה לעשות בפני העם. עשיית מעשה כזה בפני קהל צופים בלא הסבר הולם משווה לו גם אופי חידתי.
משל העצים נאמר לאחר חורבן המקדש, לפחות 135 שנה לאחר גלות שומרון. ואף על פי כן מדבר הנביא על איחודן של שתי הממלכות, כאילו גולי שומרון עדיין לנגד עיניו, ממש כגולי יהודה שבקרבם הוא יושב. מסתבר שהתקווה לאיחוד כלל העם, השיבה לתקופת הזוהר, העצמה והחסד האלוהי של ימי דוד ושלמה, הייתה חלק בלתי נפרד מחזון הגאולה של עם ישראל, חרף התקופה הממושכת שחלפה מאז פילוג הממלכה. (רעיון זהה פגשנו כבר בירמיהו ל"א, והוא מופיע גם אצל נביאים אחרים מאותה התקופה, כמו עובדיה.)
במשל העצים ארבעה מרכיבים שביחד מהווים את האידיאל הנכסף של לפחות חלק מעם ישראל עד עצם היום הזה: כל עם ישראל בארצו, מאוחדים באמונה אחת ובמדינה אחת, תחת שלטון מלך מבית דוד כשהמקדש עומד על תילו.
במשל שתי מילים מנחות: "אחד", שבאה ללמד על האחדות של העם בעתיד ו – "עולם" (בתנ"ך באה המילה אך ורק במובן של זמן ארוך, כמעט נצחי), שבאה ללמד על הקיום העתידי של עם ישראל: לנצח!
מבחינה ספרותית אין כל קשר בין משל העצים לביו חזון העצמות היבשות המובא לפניו: שם מדובר בעצמות ופה בעצים. שם במשל פנטסטי, המנותק מכל חוקי הפיסיקה והביולוגיה, וכאן במשל מחיי יום יום. שם מדובר אולי בבודדים וכאן, בגופים גדולים, ישראל ויהודה. אין גם מילים וביטויים המשותפים לשני המשלים והיכולים לקשר ביניהם. מכאן יובן שהם לא נאמרו מעיקרם כחטיבה אחת, או בזמן אחד. העובדה שהם מובאים ברצף משקפת אולי את עמדתו של עורך הספר, בין אם היה זה הנביא עצמו, או עורך מאוחר יותר: ראשית צריכים המוני ישראל להתרכז בארצם, ולאחר מכן ילכדם האל לאומה אחת חזקה וגדולה, תחת שלטונו של מלך אחד מבית דוד.
שיבת ציון
תקופת הבית השני
עם הצהרת כורש נפתחת תקופה חדשה בתולדות עם ישראל, תקופת הבית השני. ראשיתה בשיבת ציון (538 לפנה"ס) וסופה בתבוסה היהודית הכואבת לרומאים, במרד בר- כוכבא (135 לספירה).[דרך אגב, יש חוקרים הרואים את סיום התקופה בחורבן הבית השני (70 לספירה)]. זוהי תקופה של שלטון אימפריות על ארץ ישראל ועל היהודים היושבים בה: פרס, מדי, יון, רומא ועוד. מאפיין נוסף הוא השלטון התיאוקרטי: במרבית התקופה שלטו בעם ישראל כוהנים, ולא מלכים. [תאוס = אל. קרטיה = שלטון. בניגוד, למשל לדמוקרטיה: דמוס = עם] ולבסוף, בעוד שבתקופת בית ראשון ישב כל עם ישראל בארץ ישראל, הרי מעכשיו, בפעם הראשונה בתולדות ישראל יושבים היהודים בשני מרכזים גדולים: בארץ ישראל ובבבל.
הניסיון להכחיד את גולי יהודה שגלו בגלויות השונות (597, 586), או לטשטש את זהותם הדתית והלאומית, נכשל. אמנם ראינו כי בראשית התקופה נתפסו היהודים לייאוש, אך הנביאים, ובראשם יחזקאל, עודדו את רוח העם: בעקבות החזרה בתשובה והשינוי בתורת הגמול תבוא גאולה (למשל: יחזקאל ל"ו 24 – 29).
השינוי המרכזי שחל בעם בהיותו בגלות הוא השינוי הדתי. החורבן ניתק את העם מן המקדש ומן הפולחן שהיה נהוג בו, אבל דווקא משום כך עבודת האלילים נעלמה, חלה היטהרות דתית, ובמקביל החל תהליך מזורז של התבדלות מן העמים השכנים. מרבית החוקים וההלכות בנושאי לבוש, מזון נישואין וכו' הם יציר כפיה של תקופת בית שני, וזאת כדי ליצור חיץ בין היהודים לבין סביבתם. למרות זאת, מן הבחינה התרבותית, הייתה חדירה של השפעה בבלית. היהודים סגלו לעצמם שמות בבליים (זרובבל), אמצו את שמות החודשים הבבליים (סיוון, אייר). חל שינוי במסורת הלשון והכתיבה. היהודים הושפעו מהשפה הארמית, שהייתה מדוברת בבבל, ובמקום הכתב העברי העתיק עברו לכתוב בכתב האשורי (ויש גורסים: הארמי) המרובע, הזהה כמעט לאותיות הדפוס של ימינו.
בשנת 559 לפנה"ס עלה למלוכה בפרס המלך כורש. הוא כבש את מדי, אשור, בבל וכל האזור שעד אסיה הקטנה (בימינו: טורקיה). בשנת 539 נכנעה בבל סופית, וכורש המליך את עצמו גם עליה ונקרא: "מלך בבל, מלך הארצות". מגמתו של כורש, שהיה כנראה אדם נאור, הייתה להיטיב עם העמים הכבושים, לכן הוא הופיע כמשחרר, ולא ככובש. הוא אפשר לעמים שהיו תחת שלטונו חופש פולחני, ביניהם גם ליהודים. הם ראו בו משחרר, והוא עורר מחדש את תקוות העם לגאולה. בשנת 538 הכריז כורש כי עם ישראל רשאי לשוב ליהודה, ולבנות שם מחדש את המקדש.
