סיכום בתנ"ך: תהילים, קל"ז
מתוך: סיכומים בתנ”ך לבגרות – חורבן, גלות וגאולה
בעוד שהקינה במגילת איכה באיכה מתארת את סבלו ומצוקתו של מי שחווה את החורבן על בשרו, הרי במזמור בתהלים קל"ז אין תיאור פיזי של החורבן, אם כי ניכרת החוויה הטראומטית של עזיבת העיר והארץ.
המזמור פותח בתיאור של מקום וזמן, דבר שאינו מצוי יותר במזמורי תהילים. מי הנהרות, המסמלים שפע וברכה, הם הניגוד החריף של הדמעות הזולגות מעיני המשורר. מרוב צער מסרבים הגולים להמשיך ולשיר, והם תולים את כינורותיהם על עצי הערבות שעל גדות הנחל. (מעניין לציין כי גם בארץ ישראל גדל על גדות הנחלים עץ הקרוי "ערבה בוכיה", שעליו וענפיו קדים ונוטים כלפי מטה. היש קשר בין המזמור לשמו של העץ?) גם כאן המילה "איך" באה לציין את עוצמת הצער. כיצד זה דורשים השובים מן המשורר לשיר והוא מצוי במרחק כה רב מביתו, על אדמה זרה, מנוכר ומנותק משורש? הצער העמוק מביא את המשורר להישבע כי לעולם לא ישכח את ירושלים, שבועה שכבר הפכה לסמל. גם היום, בחתונה, נשבע החתן את השבועה המשולשת הזו בטרם הוא שובר את הכוס, כזכר לחורבן.
כמו באיכה א', גם כאן באה לבסוף הדרישה לנקמה באויבים. "בני אדום" הם סמל לאויבי ישראל בכל הדורות. (בתלמוד קוראים חכמינו לרומא "אדום הרשעה") האויבים האכזריים מעודדים את עצמם להרוס את העיר עד היסוד. המשורר מייחל למפלתה של בבל, אשר תיענש בדרך שפגעה ביהודה.
ולבסוף משהו אישי: עם כל הכאב, הסבל והצער על החורבן והגלות, אני מתקשה מאד לקבל את הנאמר בפסוק האחרון במזמור. הוא מנוגד לחלוטין לכל תפיסה מוסרית אנושית. כל פגיעה מכוונת בתינוק בן יומו איננה מקובלת עלי, אפילו אם זה לצורך נקמה צודקת. וכדברי ביאליק: "נקמת ילד קטן, עוד לא ברא השטן"!