תרבות פופולרית – סיכומים: סטיוארט הול – קידוד ופענוח
ראה סיכום קורס מלא: תרבות פופלרית – סיכומים
סיכומים, עדכונים, דברים מעניינים והרבה ידע בקבוצת הפייסבוק שלנו (לא תפרגנו בלייק?)
סטיוארט הול הוא אחד האבות המייסדים של תחום "לימודי התרבות" ואחד ממשיכי דרכם של אסכולת פרנקפורט. הוא שייך לשלב מאוחר יותר שבו מגיבים לקלאסיקה ומציגים עמדות יותר ספציפיות. החידוש אצל הול הוא בדגש על ההתקבלות (רספציה). שני כיוונים שמהם ניזונה התיאוריה :
– מאפיינים ניאו-מרקסיסטים, המשכיות להורקהיימר ואדורנו
– פוסט-סטרוקטורליזם- מאפיינים סמיוטיים (תורת המשמעות).
אסכולת פרנקפורט טוענת שיש מערכת/מבנה – מסר ופרשנות. כמו גירוי ותגובה, שהיצרן מעביר ישירות לצרכן את המסר וכך גם הצרכן מבין זאת. לעומת זאת, הול:
- יוצא מנקודת הנחה שהמסר איננו בהכרח שווה לפרשנות (טענה סמיוטית: מסמן, מסומן)
- מפרק את המערכת לגורמיה- להבין את ההקשר החברתי-כלכלי שמשפיע על הקידוד, ועל הפענוח (טענה פוסט-סטרוקטוליסטית וניאו-מרקסיסטית)
- משתמש במחקר אמפירי של דעת קהל: קבוצות מיקוד
תרומתו הגדולה של סטיוארט הול לחקר התרבות הפופולארית הוא מודל ההצפנה ופענוח שלו.
מחקר סמיוטי – הקדמה:
הצורך בפרשנות נובע מכך שהקשר בין המציאות (האובייקט בעולם – הוא המסומן) לייצוג שלה (כל מילה או מושג שמייצגים מציאות – הם המסמן) הוא מורכב ולא חד ערכי. לא לכל אובייקט במציאות יש צורת ייצוג מקבילה. הקשר בין מציאות לייצוג שלה מתווך באופן פרשני בשני כיוונים – גם על ידי מי שיוצר את הייצוג (המקודד), וגם על ידי מי שקורא אותו (המפענח). החקירה של הקשר הזה כפי שהוא מתווך באופן פרשני היא החקירה הסמיוטית. מכאן עולים שני מושגים בסיסיים:
קידוד – יצירת ייצוגים.
פענוח – צריכה של ייצוגים.
מודל הקשת הסמיוטית של הול
המודל מייצג קשת שיש לה שתי רגליים – קידוד ופענוח. שתיהן מתחברות בייצוג. היכן מסתתרת המציאות במודל הזה? היא נמצאת מאחורי הייצוג, וקיימת גם בשתי הרגליים – בתשתית הטכנולוגית ובאמצעי הייצור. כלומר, המציאות משחקת תפקיד חשוב במודל. הטענה של הול היא שגם הקידוד וגם הפענוח נשענים על תשתית טכנולוגית ויחסי ייצור.
הייצוג – הוא מנתח את הכיסוי החדשותי של מהומות הכורים תחת שלטון תאצ'ר באנגליה. הניתוח שלו מתמקד בתוכנית חדשות שבה צלמו את ההפגנה של הכורים שפוטרו – זה מה שנמצא בחלק העליון של הקשת.
הקשר חברתי של הקידוד – הקידוד נעשה בהקשר מסוים של תשתית טכנולוגית (מדובר בכתבה שהופקה תוך שימוש בטכנולוגיה מסוימת) וחשוב מכך, למפיקים יש הקשר מסוים של יחסי ייצור – לכן חשוב לשאול מהו ההקשר המעמדי שלהם? כך שאם ניקח בחשבון שהכתבה נוצרה על ידי רשת BBC שהיא הרשת הממלכתית שאוהדת את מדיניות הממשל, זה נותן לנו את ההקשר החברתי מעמדי בתוכו נוצר הקידוד. לכן נצפה שהקידוד יהיה אוהד את מטרות הממשלה ומתנגד למטרות הכורים. ייתכן שאם הייצוג (התוכנית) היה מופק באופן עצמאי, היה לו מסר שונה לחלוטין. מצד זה של הניתוח יש כאן המשכיות של הניתוח הניאו מרכסיסטי של אסכולת פרנקפורט שטענו שהתרבות מיוצרת בהקשר מעמדי מסוים.
הקשר חברתי של הפענוח – הפענוח הוא החלק החסר בתיאוריה של אסכולת פרנקפורט. זה אותו ניתוח, רק ביחס לצופה. למשפחה שצופה בכתבה יש הקשר חברתי מעמדי מסוים, ויש להם את השימוש שהם עושים בטכנולוגיה (מכשיר הטלביזיה). איזה פענוח יאפיין אותם? זה תלוי בהקשר: אם הם באים מאותו הקשר מעמדי של המפגינים אז הפענוח שלהם יהיה הפוך מהכוונה של הקידוד. המשמעות שהם יעניקו לייצוג תהיה הפוכה מזו שהתכוונו אליה מפיקי ה- BBC. לעומת זאת, אם הם משתייכים למעמד העליון, ייתכן שהם יסכימו איתה.
קודים
קוד הוא היחס בין קידוד של מסר לבין הפענוח שלו.
הול מדבר על 3 קודים המסמלים יחסי גומלין בין קידוד לפענוח:
- קוד דומיננטי: מצב בו הקידוד שווה לפענוח, זהו המקרה שמדגישה אסכולת פרנקפורט – כשהמסר משעתק ומוביל לתודעה כוזבת. A מכיל את B. קידוד = פענוח.
- קוד מו"מ: הקידוד אינו זהה לפענוח, והמסר אינו זהה למשמעות ובעצם A לא שווה ל B, אך יכולה להיות חפיפה חלקית ביניהם, משמע אני יכול להסכים למסגרת הדברים אך לא לקבל את השלכותיהם.
- קוד מתנגד: הקידוד לא רק שאיננו זהה לפענוח אלא סותר אותו. המסר מנוגד לפרשנות ואין חפיפה כלל.
הצרכן הוא בעל רפרטואר של קודים שונים, ויכול לבחור מביניהם, כאשר הבחירה מושפעת גם מיחסי הייצור. לדוגמא: סיקור הפגנות הכורים תחת המשטר התאצ'ריסטי (הול). השוו לסיקור הפגנות הסטודנטים. קידוד≠פענוח.
לפיכך, כשאנו צופים בתוכנית טלביזיה או בתשדיר של תעמולת בחירות יש 3 אפשרויות – או שנפרש אותו בצורה שמייצגת את המסר של היוצר, או שנסכים אם חלק מהמסרים, או שלא נסכים בכלל. זה נשמע מובן מאליו ופשוט, אבל כשמלבישים על זה מושגים סמיוטיים זה הופך יותר מורכב.
מושגים סמיוטיים
יש כמה הבחנות סמיוטיות שמתייחסות לקידוד המסר ולפענוח שלו:
הבחנה בין משמעות מילולית ולא מילולית, ליטראלית ולא ליטראלית – משמעות מילולית היא משמעות שמוכלת במילים עצמן. ההגדרה המילונית של הביטוי, המשמעות הישירה, האובייקטיבית והאוניברסאלית של הביטוי. משמעות לא מילולית היא משמעות שאינה מוכלת באופן ישיר, יש לה הקשר, משמעות אסוציאטיבית, למשל- אירוניה, סרקזם. כשהקוד דומיננטי, אז הוא מייצג בד"כ פענוח ליטראלי – מה שאומרים זה מה שמתכוונים – פשוטו כמשמעו. כמו למשל: תעמולה. כדי שתעמולה תצליח הפענוח צריך להיות ליטראלי, והקוד דומיננטי.
הבחנה בין דנוטציה לקונוטציה – מדובר על הדרך בה הייצוג מתייחס אל המציאות. בדנוטציה יש קשר ישיר. היא מתייחסת למשמעות האובייקטיבית (מילולית) שעליה מצביעה המילה. למשל, המילה פרה מתייחסת ליונק גדול, הולך על ארבע שנותן חלבל ועושה מוווו. לעומת זאת, הקונוטציה מתייחסת למשמעות הסובייקטיבית (אישית, אסוציאטיבית) והאינטר-סובייקטיבית (קבוצתית, קולקטיבית, אידיאולוגית). למשל, המילה פרה מתייחסת לאישה שמנה.
נהוג לקשר להבחנה זו גם את ההבחנה בין סימן לסמל – סימן מתייחס להקשר הטבעי, לדנוטציה ולמשמעות הליטראלית. סמל מתייחס להקשר החברתי-תרבותי, לקונוטציה ולמשמעות לא-ליטראלית.
הקשר בין סוגי קודים להבחנות סמיוטיות:
ניקח לדוגמה את המשפט – "מנהיג חזק לעם חזק"
קוד דומיננטי מייצר פרשנות ליטרלית-דנוטטיבית – הצרכנים מבינים את המסר בהתאם לקידוד שלו. אדם שדעותיו תואמות את עמדות המפלגה יאמץ את המשמעות של הקידוד כפי שהיא ויאמץ את המסר פשוטו כמשמעו.
קוד של מו"מ יעשה פרשנות משלבת – בחלק מהפרשנות הקידוד יתאים לפענוח ובחלק לא. הנמען יכול להסכים שצריך מנהיג חזק לעם חזק, כלומר להצדיק את האידיאולוגיה, אבל לטעון שהמנהיג הספציפי של המפלגה הוא לא האיש המתאים – הסכמה למסגרת אבל התנגדות לתוכן.
קוד מתנגד יציג פרשנות סותרת – לא ליטרלית – יטענו שצריך לפרש את הסיסמה הזו כסיסמה פשיסטית שמקורה במשטרים אפלים.
ניתן לעסוק גם בפרשנות של סימנים וסמלים – אם מוסיפים לססמא דגל ישראל ניתן להתייחס אליו כסימן שמייצג לאומיות וציונות. ניתוח סמבולי לעומת זאת ינתח אותו באופן ביקורתי כמצדיק פגיעה במיעוטים.
