בעבור סטיוארט הול – הקשר בין ייצוג לבין תרבות נובע מתפיסת התרבות כ"משמעויות משותפות", בתחום זה לשפה יש תפקיד מפתח משום שהיא מהווה את כרטיס הכניסה אל אותן משמעויות משותפות.
שאלתו העיקרית של הול היא כיצד השפה מבנה משמעות, וכיצד היא מאפשרת לבני אדם בני אותה תרבות להבין את העולם בפחות או יותר אותה צורה? תשובתו של הול על כך היא שהשפה יכולה לעשות כן מכיוון שהיא מתפקדת בתור מערכת ייצוגית (representational system).
הול מדבר על כך שבמסגרת "המפנה התרבותי" החלו להתייחס ולהגדיר את התרבות ביחס למשמעות משותפת, ובכך הסבו את ההגדרה ממערכת של אובייקטים (ספרים, סרטים וכו') למערכת של פרקטיקות ובעיקר ההפקה, הצריכה והחליפין של משמעויות. לטעון כי שני אנשים הם בני אותם דברים משמע להגיד כי הם מבינים את העולם פחות או יותר באותה צורה ויכולים להביע את מחשבותיהם ועמדותיהם לגבי העולם באופן שיובן על ידי חברים אחרים באותה תרבות. אך המשמעויות האלו אינן רק "בראש" שכן הן למעשה מתווכחות, קובעות ומאפשרות תהליכים קונקרטיים בחברה. הגדרה כזו של תרבות דרך "משמעות" מאפשרת למשל להבין את התהליכים שעברו על העולם עם המצאת הדפוס ולאחר מכן תקשורת ההמונים שלמעשה יכלו ליצור את אותן קהילות מדומיינות שעליהן דיבר בנדיקט אנדרסון, כלומר להפיץ משמעות משותפת לקבוצה גדולה של אנשים.
לדברים "לכשעצמם" אין באמת משמעות, והאופן שבו אנחנו תופסים חתיכת סלע בתור פסל מרהיב היא תלויות הקשר והמשמעות שאנו מקנים לה. אנו מקנים משמעות לדברים על ידי המסגרות והמבנים שדרכם אנו תופסים אותם, ובספרות האלו שוכנת למעשה התרבות. לחילופין אנו מקנים לדברים משמעות על ידי האופן שבו אנחנו משתמשים בהם, כלומר הפרקטיקות. דרך אחרת שבה אנחנו מקנים משמעות לדברים היא על ידי ייצוג שלהם בשפה, בדימוי או בכל מדיום אחר.
אך היכן נוצרת משמעות? תשובתו של הול היא כי משמעות נוצרת בכמה מוקדים שונים והיא מופצת דרך כמה מנגנונים שונים המהווים את המעגל התרבותי (cultural circuit). הול מדבר על המעבר בין התייחסות לייצוג כאל פעולה משנית המשקפת משהו בעל משמעות לברורה אל התייחסות אל ייצוג כמה שמכונן את האובייקט המיוצג. מעבר זה קשור כמובן גם לעלייתו של תחום הסמיוטיקה בחקר התרבות – כלומר מדע הסימנים. במקביל לסמיוטיקה הול מזכיר את העניין בניתוח שיח כמבנה המכיל רעיונות, הנחות יסוד, העדפות וכו' ולוקח חלק בהבניית המציאות שלנו.
הול מבחין בין הגישה הסמיוטית לייצוג לבין הגישה הדיסקורסיבית בכך שהגישה הסמיוטית מתייחסת יותר ל"כיצד" של הייצוג, ה"פואטיקה" שלו, בעוד שהגישה הדיסקורסיבית מתייחסת לתוצאות והשלכות הייצוג, ה"פוליטיקה" שלו, והיא ספציפית יותר מבחינה היסטורית.
