התיאוריה התקשורתית של סטיוארט הול מבוססת על ארבעה שלבים אוטונומיים יחסית: הפקה, הפצה, שימוש (התפלגות או צריכה) ושעתוק. הול יוצא כנגד מודלים לינאריים מסורתיים של הפעולה התקשורתית, והוא מציע תחתיהם מודל מעגלי של הפקת משמעויות וצריכתן. חידושו העיקרי של הול הוא הבנת המסר התקשורתי מתוך התצורות החברתיות ויחסי הכוח שבמסגרתן הוא ראשית מופק ושנית מתקבל, מתפרש ומשפיע.
השלב הראשון (מבחינת התייחסות, לא מבחינה לינארית שכן המודל הוא מעגלי) של הול הוא שלב ההפקה במסגרת מוסדות התקשורת הבונים את המסר מתוך השיח שלהן שכמובן אינו אוטונומי אלא מקיים יחסי זיקה עם מרכיבים תרבותיים אחרים יחד אם אלמנטים ייחודיים לו (כמו מוסכמות על כיצד יש, למשל, להפיק תוכנית טלוויזיה). במובן זה, לאור אופיו הדיסקורסיבי של שלב ההפקה, הקהל של המסר התקשורתי הוא גם היוצר שלו. בשלב השני של ההפקה המבנה שנוצר מתוך עולם התקשורת מקבל את המסר שלו שהוא המתווך את פעולתו. השדר, לפי הול, "מוצפן" על קוד סמנטי מסוים שאינו בהכרח תואם לקוד שעל פיו הוא מפוענח שאף הוא נקבע על ידי קונפיגורציות תרבותיות, דיסקורסיביות וכדומה.
הסימן הטלוויזיוני, על פי הול, הוא סימן איקוני (במונחיו של צ'ארלס פרס), כלומר, הוא נושא בו כמה מן התכונות של מה שהוא מייצג, אך אינו זהה עם אותו אובייקט שעליו הוא מצביע ("הכלב בסרט יכול לנבוח אך אינו יכול לנשוך"). לכן כל מה שאנחנו מסוגלים להגיד אודות העולם דרך הטלוויזיה (ושפה בכלל) חייב להעשות במסגרת הכללים שלה ובתיווכה. לכן גם לא ניתן להבין את המסר התקשורתי (והלשוני בכלל) מבלי להפעיל קוד לשם פיענוחו, אך הקוד של הפענוח אינו תמיד זהה הוא חופף לקוד של ההצפנה שכן הרבה תלוי בעמדה החברתית והתרבותית שבה האדם עומד, ומפיק טלוויזיה והאדם הפשוט לא תמיד כפופים לאותם תצורות שיח.
בעבור הול כל מסר וכל סימן באשר הם עברו הבנייה, והעובדה שיש מסרים בסיסיים שנראים לו טבעיים וקשורים בקשר חד ערכי עם מסומן כלשהו היא רק מכיוון שהם עברו נטורליזציה (טבעון) שמסווה את על הפרקטיקות העומדות מאחורי הפקת המסר.
הול מסתמך על האבחנות של דה-סוסיר על טבעו השרירותי של המסמן הלשוני בכדי להראות כיצד כל מסמן שכזה מסתמך על הסכמה ולא על "טבעיות". הסיבה שסימן נראה לנו כטבעי היא משום שהוא משעתק עימו אצל המקבל את הצפנים ששימשו להפקתו שהם זהים לאלו המשמשים לקליטתו ופענוחו.
בנוסף, סימנים לעיתים נדירות מכילים אך ורק את הדנוטציה שלהם בעולם האמיתי, אלא משלבים בתוכם גם את המרכיבים הקונוטטיביים שלהם (ראו דנוטציה וקונוטציה). "נזילותו" של המישור הקונוטטיבי על פי הול היא שמובילה לכך שהוא הזירה בה מתפקדת האידיאולוגיה המתמירה את משמעויותיו של המסמן. חשבו למשל על המילה "ניגר" באנגלית שמאז ומתמיד הייתה לה דנוטציה קבועה ובלתי משתנה של אדם שחור, אך במרוצת הזמן הקשרים תרבותיים וחברתיים שינו את הקונוטציה שלה ממילה ניטרלית, למילת גנאי, לטאבו ולבסוף כיום לביטוי של מרד והתנגדות כשאר שחורים מכנים את עצמם "ניגר". כך למשל בעולם הפרסום, כאשר שם המותג אינו מקיים רק יחס של הצבעה על המוצר עצמו אלא מצפין בתוכו עומס גדול של משמעויות ואסוציאציות שאותן רוצה המפרסם לייחס לאותו מוצר.
הול אומר כי אין לבלבל בין פוליסמיות (ריבוי משמעים) של המסר לבין פלורליזם. הנזילות הקוננוטטיבית של סימן אומרת כי כל חברה וכל הקשר יצפינו או יפענחו אותו בהתאם לתצורת השיח שלהם. כך כל חברה אוכפת בדרכה שלה, הסגורה יחסית, את משמעותו של סימן לשוני וכך לכל חברה ישנן דרכים מועדפות (גם אם לא בלעדיות) להבנה של סימן לשוני או תקשורתי, מה שסטיוארט הול מכנה סדר תרבותי שליט. המבנה התרבותי השליט הוא שקובע את דרכי הקריאה המועדפות (אם כי לא ההכרחיות) של כל אירוע, מסר או אלמנט תרבותי. המשמעויות המועדפות מכילות בתוכן את הסדר החברתי, השיח והפרדיגמות הדומיננטיות בתרבות. "אי הבנות" לגבי המסר התקשורתי, טוען הול, נובעות מכך שהצופה אינו פועל במסגרת הצופן השליט של גופי התקשורת.
הול מציע חלוקה עקרונית של שלוש עמדות היפותטיות לפענוח המסר הטלוויזיוני. הראשונה היא העמדה השלטת-ההגמונית של קבלת המסר פשוטו כמשמעו. העמדה השנייה של הקריאה היא זו של הצופן המתדיין, צופן זה מקבל חלק מהמשמעויות ההגמוניות אך שומר לעצמו את הזכות לקיים עימן משא ומתן ופענוח שחורג מהמשמעות ההגמונית. הקריאה השלישית היא קריאה מתנגדת או צופן אופוזיציוני המבינה את הצפנים במלואם אך יוצאת נגדם ושואפת לפרק אותם
