הפילוסופיה של המאה ה-20: הפילוסופיה של הוסרל – המשך
פילוסופיה קונטיננטלית – סיכומים
תקציר הפרקים הקודמים
בסיכום הקודם התחלנו את הביקורת של הוסרל בעיקר על הפסיכולוגיזם, בחקירות לוגיות. דיברנו על העיון של אל הדברים עצמם, הניסיון לחקור את הדברים כפי שהם מופיעים לנו. מה שמובלע בתוך המהלך זה פילוסופיה למדע ללא הנחות מוקדמות, והסברנו זאת דרך ההשואה בין גישה אמפירי' לפנמנולוגית. הדגומא של השולחן- כשאני אומר שאני תופס את השולחן עם החלק החסר שלו זה לא אומר שאני יוצר אותו. אצל קאנט עצם זה מושג, יש לי ריבוי של החושים ובסופו של דבר הריבוי הזה מתארגן למושגים. המושגים זה לא משהו שאני חווה אותו. מה שהוסרל אומר זה שאני חווה את הדברים כבר כך, את העצמיות של העצם, את הדבריות של הדבר. זה הרעיון של התלת מימדיות לכאורה, כלומר שאני רואה דבר כחתך, אני חווה אותם כך.
טענה ראשונית- יש חוויה, התנסות. וגם התחום הלוגי אנו מתנסים בו.
אינטואיציה- אם מדברים על הינתנות של משהו, הינתנות של תוכן, המושג שמגלם את הרעיון הזה זה אינטואיציה, והאינטואיציה משמשת כנקודת עצירה מבחינת הדיון האפסטימולוגי, וזה מאשר את מה שחשבתי על אודות הדבר. זה לא אומר שמושג האינטואציה הוא חסר בעיות- האם ניתן לסמוך על האינטואיציה? האם זה הכלי הנכון?
אינטנסיה– להיות מכוון אל ביחס למושא שהוא חיצוני ביחס לכוונה, ולכן כאשר המושא או האוביקט ניתן לי זה אישור לכוונה. זאת אומרת שאינטואיציה או כוונה זה שני דברים שהולכים יחד.
איך המדע הפנומנולוגי יעבוד?
החקירה הפ' זה ניסיון לתאר את החוויות הללו. זה מדע תיאורי לא מדע דדוקטיבי הבנוי כהיררכיה. למרות שהוא אפריורי זה כלי של תיאור. ואז יש שאלה של התאמה בין האינטואיציה לחקירה הפ'. השלב המתקדם יותר הוא חילוץ מהויות. יש לי חוויה מסוימת, יחד עם החלק החסר בה, ויש אינטואיציה, ובשלב שני אני מנסה לחלץ מהות של מה זה ניתנות של אוביקט חללי. איך אני עושה זאת? הוא מפתח מתודה שמשתמשת בדמיון. בעניי רוחי אני לוקח את השולחן ומסובב אותו, כל סיבוב יראה צד חסר בו, ואני רואה שזה חלק מהותי. הדמיון אצל הוסרל זה מתודה שעוזרת לחלץ את המהויות. (בניגוד לדקראט שחושב שהשכל מחלץ מהויות).
למה זו עמדה עדיפה על פרגה?
לכאורה ברור שיש כאן משהו הרבה יותר פסיכולוגי מאשר העמדה של פרגה. כאשר לכאורה התחלנו עם כן שמובן מסוים הוסרל מקבל את העמדה של פרגה. יש להתסכל על נקדת המבט של הוסרל, למה העמדה שלו היא תשובה טובה לפסיכולוגיזם ואולי היא טובה יותר מזו של פרגה. אם אני לוקח את הרעיון של אפסטימולוגיה כמדע יבודי גם לגבי הלוגיקה מה שהוא רוצה להבטיח זה את המצב שלגבי מושאי הלוגיקה לא תהיה לי טעות. דרך האינטואציה אין פער בין האופן שבו אני חושב על חוקי הלוגיקה לבין האופן שבו הם ניתנים לי. ולכן, לומר שמדובר ביש קונטינגנטי, זה ישלול את הפער. במילים אחרות הוסרל חושב שכדי לענות תשובה טובה לביקורת הפסיכלוגוזים זה רק אפסטימולוגיה יכולה לעשות. לעומת זאת פרגה, זו עמדה הרבה יותר חשופה לביקורת פסיכולוגיסטית.
בעיות אצל הוסרל
בכל זאת, יש בעמדה של הוסרל שתי בעיות
א. ההבחנה בין פסיכולוגיה ופנומנולוגיה לא חדה. הוא קרא לזה באותו זמן פסיכלוגיה תיאורית.
ב. נראה שהעמדה שלו הופכת את הפילוסופיה לסוג מסוים של אפלטוניזם. אנו מניחים את קיומם של מושגים לוגיים שאותם אנו תופסים באינטואיציה. זאת הייתה הטענה כנגד הוסרל. אנו רוצים לבטל את הפער בין האינטואיציה לחשיבה, אז הוסרל צריך להימנע מעמדה אפלטוניסטית.
ג. הטווח של הפנומנולוגיה- דיון במושגים לוגיים, פחות בעיה אלא שאלה האם אפשר להרחיב את המדע הזה ולא רק לגבי הכרה של המושאים הלוגיים.
אפוכה- שימה בסוגריים
כל השאלות הללו הובילו אותו לכך שהוא לא היה לגמרי מרוצה מהמהלך שלו, והוא חיפש כיוון מתודי אחר. נקודת מפנה ב 1906-7, שש שבע שנים אחרי חקירות לוגיות. הרעיון הוא די דומה לשלב הראשון של הטלת הספק של דקארט, אני שם בסוגריים את שאלת קיומו של הדבר, אני משהה את המחויבות שלי לקיומו של הדבר, ואני רק מסתכל באופן הינתנותו של הדבר מבלי לחשוב אם הוא קיים או לא קיים. הוסרל קרא לזה צמצום פנומנולוגי או אפוכה.
המדע הפנומנולוגי מתחיל עכשיו מנקודת מוצא אחרת. הוא לא מתחיל מחקירה לוגית, הוא מתחיל מהמצב הטבעי "מהיותנו בעולם", וזה אותו מצב שבו אנו מסתובבים בעולם, מאמינים בקיומו וחיים באושר ועושר. מהמצב הזה אנו עושים שינוי של נקודת המבט, ולוקחים בחשבון את כל התוכן שניתן לי רק מבלי להניח מלכתחילה את קיומם של הדברים שאליהם התוכן הזה מתייחס. זה קו פרשת המים שמבחין בין מדעים אחרים ובין פ'. כל המדעים האחרים מניחים את קיומם של מושאי החקירה שלהם, ובמונחים של הוסרל אלו מדעים פוזיטיביים, הנחה של מושא החקירה. אם הוא מניח את מושא החקירה תמיד יכול להיות ספק. לעומת זאת, המדע הפנומנולוגי לא מניח את הדבר. תהיה לנו הבחנה ברורה בין פסיכלוגיה כמדע פוזיטיבי והפ'- גם המתודה וגם ההנחות שונות.
האם הדברים הם כך? בשלב הראשון הוא לא שואל זאת, וזה נראה מוזר. דרך השימה בסוגריים אני מחלץ את כל אופני ההינתנות של הדברים, אני יכול לנסות לנתח אותם, לחלץ מהויות ומאפיינים ראשוניים ובסופו של דבר להגיע למילון של כל אופני ההינתנות הבסיסים שמהם יש את אופני ההיננות של הדברים. אלו קטגוריות פתוחות, לא מוכתבות על ידי המחשבה והלוגיקה מלכתחילה.
כאשר אנו חוקרים, המילון הזה הוא הבסיס לכל הדברים. כאשר אני חוקר פסיכולוגיה אני מניח את אופני ההינתנות של הדברים. אני יכול אחר כך לשאול למה סיבתית כשאני רואה מקל במים אני רואה אותו עקום, זו שאלה פסיכלוגית שמשתמשת בקטגוריה של סיבתיות, אבל היא כבר מניחה מושגים של מים ומקל וכ'. בסופו של דבר החקירה הזו מניחה תבניות יסוד והן מחולצות על ידי פנומנולוגיה. הפ' נותנות לנו תבניות יסוד של כל המושגים והמושאים שנחקרים ע"י המדעים האחרים.
אפלטוניזם – החקירה הפ' כשלעצמה לא צריכה להתחייב לאפלטוניות, היא חוקרת באופן אימננטי את התכנים של התודעה ולכן היא לא צריכה להתחייב באופן אימננטי למושאי התודעה. אין כאן ביסוס של הרעיון האפלטוניסטי. עכשיו אנחנו יכולים לחקור כל מושא של התודעה, מרגשות ועד שולחנות וכסאות.
מה זה אמפתיה? מה זה כשמישהו אחר מופיע? כשאני פוגש מישהו זו פגישה בעולם במצב הטבעי. אני שם זאת בסוגריים ואני חוקר איך מישהו מופיע לי כמישהו. הוסרל יאמר שאנו רואים גוף שדומה לשלנו ולכן זה חלק מהמשמעות של לפגוש מישהו אחר. יש כאן גם זיהוי וגם רגש. ויכול להיות שאני חושב שאני תופס מישהו אחר אבל זה לא אותו אדם, וזה בסדר, אני טועה, וכשאני תופס זאת אני מבין שזה מישהו אחר.
למה לשים בסוגרים? הוסרל חושב שצריך להסתכל על החויה מזויות אחרת, ולכן זה לשים בסוגרים, זה לא לזרוק החוצה, זה עדין יותר.
טעות של דקארט- הוסרל עוצר כאן, זו לדעתו הטעות של דקארט צריך לעצור בתחילת ההגיון השני, שם עושים את החקירה, לא צריך שום צעד הלאה.
אימננטיות
אני חוקר דברים כפי שהם בתודעה ולכן זו חקירה אימננטית אבל, אין משמעותה שכל האוביקטים יש להם משמעות כאימננטים או כפנים תודעתיים. חלק מהחוויות שלי הן משהו שמתייחס לעולם החיצוני, אבל חלק זה משהו ששיך רק לי. אבל, בתוך האימננטי יש דברים שהם רק שלי ויש דברים שהם מחוצה לי. אני יכול לחשוב שיש חויה שניתנת באופן אימנטי, למשל סוג של פנטזיה, יש לזה משמעות בראש שלי. קו ההפרדה בין אימננטי לטרנסצנדטי הופך להיות חשוב. הוסרל שואל מהו המובן של טרנסצנטדי של משהו שניתן לי ואני תופס אותו ככזה שלא תלוי בי, וזו התפיסה של הלוגיקה והמתמטיקה. כאשר אני תופס באינטואציה אותם זה מאשר לי את התפיסה הטרנסצנדטית שלי, אבל זה הרעיון כאשר אני תופס משהו מחוצה לי.
נחזור, נגיד שאני רואה את בקבוק המים, אני שם בסוגירם את שאלת קיומו, אני שואל על אופן ההינתנות ואני אומר שהוא משהו חיצוני לי (וזה רוב הדברים ביום יום, חיצוני). זו לא שאלה אם הפעלתי קטגוריות או לא, אלא איך אני חווה אותם. זה אומר שעל החוויה של טרנסצנטדיות שאני חווה באופן אימננטי, אני יכול לשים את הטרנסצ' בסוגרים. ואיך אני יודע שהדבירם הם טרנסצ'? יש לי אישור באינטואיציה. הצורה של החקירה של אופן ההינתנות היא תמיד אימננטית.
מה המובנים של טרנס' – דברים שהם אימננטים בלבד אני תופס אותם כזמניים אבל לא בהכרח חללים, מובן אחד של טרנסצ' זה שאני תופס משהו חללי, ומובן אחר של טרנסצ' זה ייישים שהם לא חללים ולא זמניים כלומר מתמטיקה.
הוסרל חושב שזו עדיין תשובה לפרגה.
הגיונות קרטזיאניים, ע' 93
המובן של טרנסצ' ניתן לי, זה תרבות, יש טרנסצ' שהיא בין סובייקטיבית, וזה יכול להיות משהו של ספר או יצירה. חלק מהדברים שאנו תופסים כטרנסצ' זה דברים חללים, חלק זה לוגיים, אבל זה יכל להיות גם התחום הבינאישי, כשאני תופס משהו כשולחן וכיסא, כמשהו שבני אדם אחרים עשו, גם את העולם האנושי אני תופס כטרנסצ' כי אנשים אחרים עשו.
האם המתודה הפנ' היא בהכרח סוג של אידיאליזם טרנסצ'? במובן שלו זה לא אידיאליזם מטאפיסי נוסח ברקלי, ולא אידיאליזם של קאנט, זה אידיאליזם מתודי, המובן של מה זה להיות טרנסצ' ניתן לי כאימננטי, כמושג, כאידיאיה. הטרנסצ' ניתנת כאידאה ולכן ניתנת לחקירה. אנו לא צריכים לחקור את העולם כדי לחקור משהו טרנסצ'. אנו לא צריכים לחקור את התנאים לטרנסצ', אלא האפשרות לחקור טרנסצ' כאימננטי.
משבר המדעים האירופאים
באיזשהו שלב בסוף שנות ה-20 חל שינוי מסוים נוסף, אנו לא נקרא אותו, אלא נזכיר, זה נגרם חלקית כייחס להיידגר. הספר האחרון שהתפרסם קצת אחרי מותו, ומגלם את השינוי זה "משבר המדעים האירופאים". הוא מכניס מימד היסטורי יותר לחקירה הפנ', ומדגיש את היסוד שזו חקירה בינסובייקטיבית ולא באינטרוספקציה, והיא גם מיוחדת והולכת בהקצנה כנגד הכיוון שאליו הלך המדע המודרני מגלילאו והלאה. לדעתו המדע המודרני הוביל למשבר ברציונאליות ובאדם והמשבר הזה הוביל לעליית הנאציזם. היידגר נאצי, הוסרל יהודי מומר, וחלק מהספר זה להבין מה קרה. מבחינה פילוסופית. יש ביקורת מאוד חזקה על המדעים ועל מדע המתמטיקה האמפירי זה מדע האדם. אפשר לראות את ההתחלה של ההתרחקות של הכיוון הקונטיננטאלי מהמדעים. ראינו שנקודת ההתחלה של הוסרל מאוד קרובה למדעים ובשנות ה-30 יש לו עמדה מאוד מאוד ביקורתית כלפי המדעים הפוסיטיביים. יש התרחקות מלקיחת מתמטקה ולוגיקה כמודל היסוד של המחשבה התבונה.
