כאשר שאל את עצמו בודהה מהי משמעות החיים התשובה שהוא נתן עשויה להראות קודרת למדי: סבל. הבסיס היסודי ביותר של תפיסת העולם הבודהיסטית, המנוסח בארבע האמיתות הנאצלות, היא שאף אחד לא חומק מכאב, מחלה, אובדן ובסופו של דבר מוות. החיים הם סבל, ורק ברגע שנבין זאת נוכל גם להבין מה לעשות לגבי זה.
האשם בסבל: (הרצון ב-)אושר
לדעתו של בודהה הסבל שהוא מנת חלקו של כל אחד לא סתם קורה לנו, יש לו סיבה. הבנת הסיבה וזיהוי מה שגורם לסבל שלו יהיו הצעד הראשון בדרך להשתחרר ממנו. והדבר שאותו זיהה בודהה בתור מקור הסבל האנושי הוא ההיפוך שלו, האושר. בודהה אומנם האמין כי בני-אדם יכולים למצוא אושר שאותו היא כינה "נירוונה", אך הטעות שלהם הייתה לרדוף אחרי הסוג הלא נכון של האושר. מי שמדמיין את האושר בתור לקבל את כל מה שהוא רוצה, לעולם לא לכאוב, להתאכזב, לאבד או למות – ימשיך לסבול. כל עוד נמשיך להיות עבדים לרצונות שלנו הם ימשיכו לדחוק אותנו אל עבר מה שאין לנו ויגרמו לנו לחוות מצוקה תמידית.
טענתו של בודהה הייתה כי מה שאנחנו באמת צריכים לעשות זה הפוך ממה שרובנו עושים עד היום. כלומר, במקום מאמץ בלתי-נגמר לספק את כל הרצונות שלנו, שרק מוליך לעוד סבל, אנחנו צריכים להנמיך ולהעלים את הרצונות ובכך להשתחרר מהסבל שהם גורמים לנו. רק מי שלא רוצה כלום הוא מי שבאמת חופשי, רק מי שמקבל את הסבל יכול להשתחרר ממנו. הדאגה מפני המוות פוגעת בחיים בהווה, ולכן רק מי שמשלים עם מותו יכול לחיות היטב. הצעד הראשון הוא להבין ששום דבר אינו קבוע.
זה לא העולם, זה אני
בודהה שם לב כי אנשים נוטים להאשים את המציאות בסבל שלהם. אנחנו עצובים וכועסים כאשר איננו מקבלים דבר שאנו רוצים או שדבר מה שלנו נלקח מאיתנו. אולם בודהה אומר כי המקור האמיתי של הסבל הוא לא המציאות אלא הרצון שלנו. מקור הסבל הוא פנימי ועל כן אם רק נוכל לשנות את התודעה שמנסה תמיד להאחז בדברים נוכל להיות חופשיים. זהו הבסיס לתורה הבודהיסטית ושיטת המדיטציה שמבקשות לשנות את האופן בו אנו תופסים את המציאות ואת עצמנו ובכך להפסיק להיות לכודים במאבק בין שניהם. ביקורת על התורה הבודהיסטית היא שההתכנסות פנימה בניסיון לבטל את הסבל מסתירה את העובדה שלעתים מקורו דווקא בחוץ, באי-צדק ועוולות חברתיות, ושפעולה עדיפה על מדיטציה.
