ביקורת של פרגה על הוסרל
הוסרל עצמו מתייחס לעמדה של פרגה, לא מקבל אותה אבל דן בה, לזה לא ניכנס. הביקורת של פרגה יצאה ב 1894, הוא מאשים את הוסרל בפסיכולוגיזם. הוא אומר שהוסרל לא מבחין בין ייצוג ומושג, למושג יש תוקף אובייקטיבי, ולאדם יש ייצוג של זה, ולא בטוח שזה זהה, המושג הוא אוביקטיבי-תנאי זהות, הייצוג זה סוביקטיבי ומשתנה בין אנשים. למשל מושג האדם יכול להיות שאנשים מסוימים יוצרים מושג שמכיל רק חלק מבני האדם, או שחושבים על חיות וכ'. יכולים להיות כל מיני ייצוגים אבל יישנו מושג אוביקטיבי אחד. לדעת פרגה הפסיכולוגיזם של הוסרל נובע מזה שלא עשה הבחנה בין ייצוג למושג. כלומר לגבי מושג המספר צריך לעשות הבחנה בין הדרך שמחשבים את זה ויוצרים, לבין מושג המספר עצמו. כי יכול להיות מצב שיצרנו מושגים וטעינו. מה זה אוקינוס? או שמסתכלים על האטלס, או שלוקחים ים ומרחיבים אותו ומרחיבים אותו עד שנוצר אוקינוס, כלומר לא דנים במושג האוקינוס עצמו אלא באיך אנו יוצרים אוקינוס. באנלוגיה להוסרל הוא לא עוסק במושג מספר אלא באיך אנו יוצרים מספר.
חקירת לוגיות 1900 – על פסיכולוגיזם
לכאורה הוסרל הולך עם פרגה, הוא כותב 170 ע' של התקפה על פסיכולוגיזם, ולכאורה אין קרוב מזה לפנומנולוגיה, גם הוא עצמו מאפיין את הדיון כפנומנולוגי. אבל, הפסיכולוגיזם שאותו מתקיף הוסרל זה בייחס לחוקי הלוגיקה- התוקף של חוק הסתירה לא יכול להיות מבוסס על כך שאנו תופסים דבר וניגוד בעת ובעונה אחד. זו יכולה להיות הבחנה פסיכולוגיה שמאפיינת אותנו אבל זה לא יכול להיות התוקף של חוק הסתירה. בסופו של דבר כל מדע שירצה לבסס את האופן שבו אנו חושבים, מניח כבר את חוק הסתירה ואת תקפותו ואת תקפות שאר החוקים הלוגיים. התוקף של חוקי הלוגיקה הוא כזה שכל המדעים האחרים מניחים אותם ולכן לא יכול להיות מדע ספציפי אחד שהוא יהיה הבסיס לחוקים. הדיון של הוסרל יותר קשור למתודה ולמדעים. כל מדע מניח את חוקי הלוגיקה, ולכן לא יכול לבסס אותו. העמדה של הוסרל היא שהפסיכולוגיזם זה בסופו של דבר מה שמבטל את עצמו או מפריך את עצמו משום שבסופו של דבר הוא מניח אותם חוקים שהוא רוצה לבסס. הוסרל חשב שבחלק הזה הוא מפריך את הגישה הפסיכולוגיסטית שרווחה באותה תקופה, ובמידה מסוימת הוא היה תחת ההשפעה שלה. אבל אין פה הפרכה מלאה. לכאורה אפשר היה לצפות שהוסרל קיבל את הביקורת על הפיכולוגיזם ולכן תהיה התאמה עם הזרם של פרגה, וזה בדיוק מה שלא קורה. אחד הדברים המפתיעים זה כשהוא מאפיין פנומנולוגיה (הוא חוזר בו אח"כ), הוא קורא לזה פסיכולויה תיאורית, וזה מוזר, כי הוא התקיף את הפסיכולוגיה לפני כן. המושג הזה לקוח מבלטאנו, יש מאפיינים מהותיים לתפיסה שלו והוא רוצה לחלץ אותם. הבחנה בין פסיכולוגיה כמדע אמפירי לבין מדע של הנפש שהיא לא אמפירית ואמורה להיות מדעית. אנחנו צריכים לחפש חקירה שתיתן מקום לתודעה, שתהיה הכרחית ולא אמפירית, אלא אפריורי. כלומר אנו מחפשים מדע לא אמפירי ואפריורי אבל שלא יהיה מנותק מהתודעה. הוא מתנגד ללחשוב על התודעה כעניין אמפירי, נטורליסטי של התודעה, אבל הוא לא מתנגד לחקירה של התודעה. פרגה יאמר שההבחנה היא בין תודעה ולא תודעה.
מרכזיות השאלה האפסטימולוגית
זה מזכיר לנו את קאנט ודקארט וזה באמת דומה, ואכן במאה ה-20 יש חזרה לדברים מסוימים. נקודת המוצא לא שונה משלהם, ובצורה אחרת אפשר לומר שהשאלה האפסטימולוגית היא החשובה לשלושתם, שאלה הההכרה, לא שאלת היש ולא שאלת השפה. אבל, הוא יחשוב שזאת התשובה הנכונה לפסיכולוגיזם, כלומר זה לא חזרה אל המוקדמים אלא זו תגובה לפסיכולוגיזם. מאוחר יותר הוא יזנח את המושג פסיכולוגיה תיאורית כי הוא יחשוב שזה מטעה.
החקירה של הוסרל היא חקירה לוגית של מושגי יסוד של פילוסופיה של השפה ולוגיקה, המטרה זה להביא את זה לבהיר ומובחן, זה המושג של דקראט. הוא מעלה את השאלה איך אנחנו יכולים להגיע לאותה ברירות ומובחנות? לאותה בהירות לאותו מצב אפסטימולוגי שבו אנו יודעים שהמושג הוא כפי שניתן לנו, אנו צריכים לדעת שאנו לא שבויים בטעות. ואנו צריכים להגיע להינתנות מיידית, וזה מתקבל על ידי אינטואיציה. זה ניתן לי על ידי משהו שהוא חוויה, לא ניסיון. אל הדברים עצמם– אנו לא יכולים להסתפק תיאור מילולי של המושא, אנו צריכים שהוא יינתן ככזה, רק כאשר הוא ניתן לי באינטואיציה אני יכול לדעת שהמושג הוא כפי שחשבתי עליו, הדברים פה זה לא דבר במובן של קאנט של אוביקט, אלא צריך ללכת לנושא עצמו, כי זה לא בהכרח שיש דברים. הדבר הזה נקשר למשהו נוסף מדע ללא הנחות מוקדמות, הגישה האמפריציסטית אומרת שכאשר אני מתנסה אני מקבל נתוני חושים ואח"כ אני בונה מושגים. הוסרל אומר שאני לא חווה את הדברים כך, בצורת חושים ועושה לו קונסטרוקציה, כי בצורה כזאת אני כבר בא עם הנחות מוקדמות. יוּם לדעת הוסרל מגיע עם קדם הנחות, ואכן לפי יום מושגים לוגיים לא מגיעים באינטואיציה ואני מקבל אותם כהנחה מוקדמת. אצל הוסרל זה לא אפשרי, מה שאני תופס כשאני חווה את הכולם הוא מעובה הרבה יותר ממה שהמסור האמפ' מאפשרת.
יש לנו בסופו של דבר מדע, המדע מבוסס על הינתנות באינטואיציה, מה שיקרא לו מאוחר יותר עקרון היסוד של הפנומנומולוגיה, משם הוא יחל מהויות והכללות, אבל זו נקודת המוצא של החקירה.
התכוונות– תודעה בסופו של דבר היא תודעה התכוונותית. אם רק לפני רקע אמרנו שצריך מדע בלי הנחות יסוד זו נראית הנחה בעייתית מטאפיזית. אפשר לומר שזה יכול להיות נכון אבל מצד שני בואו נבנה את זה ממה שעשינו עד עכשיו וכמו שהוסרל חושב זה נובע מתוך הרעיון של המדע היסודי ולא הנחה מוקדמת כשאנו מדברים על הינתנות באינטואציה יש הבחנה מתיאור מילולי. תיאור מילולי זה סוג של התכוונות אל אובייקט מסוים כאשר האוביקט הזה יכול להינתן באינטואיציה, למה זה חשוב? כדי שתהיה אינטואציה אנו צריכים לזהות אותה כאינטואיציה שתהיה קשורה לכוונה. נניח שאנו חושבים על המדרגת שבחוץ, אני פותח את הדלת ורואה מדרגות, אז האינטואיציה היא סוג של התכוונות, אני צריך שהמשמעות של המדרגות תינתן. אינטואציה לא יכולה לעשות לבד את העבודה, היא צריכה להינתן עם תוכן. מה זה להיות כוונה? זה להיות מכוון אל x כל תודעה היא תודעה שמכוונת אל משהו, והדבר שאליו התודעה מכוונת הוא מחוץ לכוונה. הרבה פעמים מתארים זאת כחץ, לפעמים להיות מכוון זה דרך סיפור ותיאור, אבל לא חייב, זה יכול להיות רגשי. מה שכן חייב זה פער בין הכוונה לדבר המושא של הכוונה היא חיצוני. ברנטנו חשב המושא הוא פנימי לכוונה, אובייקט המחשבה נמצא אצלי, וזה משהו שיותר דומה לדימוי.
ביחס לשאלות הפילוסופיות הקלאסיות
הוסרל לא רוצה להיכנס לשאלות הפילוסופיות הקלאסיות, הוא חושב שהפילוסופיה דנה בדברים הלא נכונים ובשביל לבסס מדע ראשוני הוא דן במושגים הרלוונטים. אצל דקארט יש דוגמא למקל העקום במים כדי לומר שהחושים מטעים אותנו, בסופו של דבר דקארט מגיע אל הוכחת האל. הוא שואל איך אני תופס את העולם החיצוני. את הוסרל לא מעניין למה המקל עקום אלא למה אני תופס אותו כעקום, לא מעניין אותו מה המקל עצמו אלא אופני ההינתנות של הדברים ועל זה הוא רוצה לפתח מדע. השאלה של הקשר הסיבתי, הוכחת קיום האל, העולם החיצוני וכ' זה לא מעניין אותו, מבחינתו אפשר להיעצר בהיגיון השני של דקארט. בזה הוא שונה מהמסורת הפילוסופית שקדמה לו.
רוחב היריעה של הפנומנולוגיה
הרעיון הוא שיש משהו בעל רוחב יריעה, זה עוסק בחוויות בכלל, אפשר לפתח מדע על החוויות, יכול לעסוק ברגשות ובכל מיני תחומים שנחשבו במסורת הפילוסופית לשוליים. זה הופך את זה בסופו של דבר ללא קנטיאנים, כי אצל קאנט אני חושב על המושגים אבל אין לי אינטואציה. אצל קאנט יש לי מסגרת נוקשה של קטגוריות וצורת הסתכלות, פה המסגרת לא נוקשה בכלל ויכולה להכניס לפילוסופיה הרבה דברים שנראים שוליים וזה היה החלק הגדול של המשיכה שלה.
הפילוסופיה של המאה ה-20: הפילוסופיה של הוסרל
