מצוקות באוטופיה / דן הורוביץ משה ליסק
פרק רביעי – אידיאולוגיה ותרבות פוליטית
עמודים 142-197
האידיאולוגיה הציונית הייתה המכנה המשותף של התנועות והמפלגות הפוליטיות שהניחות את היסודות לארגון הפוליטי של הישוב היהודי בא"י. המכנה המשותף האידיאולוגי שאתוס זה היה מושתת עליו היה מינימאלי – החתירה להקמת מרכז לאומי יהודי בדרך של הגירת יהודים לא"י התיישבותם בה גיבושם לכלל קהילה מאורגנת בעלת ייחוד תרבותי ופוליטי משל עצמה המוסיפה עם זאת לשמור על הזיקה לעם היהודי. אך מעבר למכנה המשותף, בשאר הדברים נחלקו הדעות לגבי דמות החברה הרצויה והדרכים אליה. למרות שמדינת ישראל מכונה מדינה ציונית, המחויבות לאידיאולוגיה ציונית אינה קימת בחוק הישראלי. האידיאולוגיה הייתה לא רק גורם מאחד אלא גם מפצל שקיבל גם ביטויים מוסדיים כגון הסדר הזרמים בחינוך עוד מתקופת המנדט הבריטי. קיומן של מובלעות תרבותיות המייצגות שוני תרבותי היווה בעיה בשלב המעבר מיישוב למדינה ובא לידי בויכוח בין פרטיקולריזם לאוניברסליזם.
מקובל לראות במושג אידיאולוגיה שלושה חלקים – קוגניטיבי תוכני ומרשמי כאשר הבולטות של כל אחד מהם משתנה מאידיאולוגיה אחת לאחרת. נקודת מוצא אחת לאידיאולוגיה מאתרת שני ממדים:
- הראשון הוא ממד האוריינטציות הבסיסיות בעלות האופי האוניברסאלי – מימד הזמן, יחסי האדם בחברה, ויחסי יחיד חברה.
- הממד השני הוא תכנים המתייחסים לסדר החברתי התרבותי והפוליטי בהקשרים היסטוריים סגוליים.
ליחס לזמן יש חשיבות מרכזית בזרמים הרעיוניים של הישוב שהנחו את תהליך ההגירה וההתיישבות.
אוריינטציות אידיאולוגיות –
מימד הזמן
היחס לעבר היה בעייתי. שאלת ההמשכיות של העם היהודי והלגיטימיות של התביעות הציוניות היה משותף לכל הזרמים אך העבר הקרוב הגלותי נתפש כהוויה בלתי שלמה מכיוון שפיזורם של היהודים וחוסר העצמאות היהודית מסובייקט פעיל לאובייקט פסיווי של תהליכים היסטוריים הנקבעים על ידי אחרים. היו שתפסו את העבר של העם היהודי בפגום מבחינה מדינית ויש שראו אותו כפגום מבחינה תרבותית וחברתית. הבדלי התפיסות התבטאו באימוץ תקופות היסטוריות שונות.
אצל שוללי הגלות התפתחה גישה סלקטיבית שאימצה את הבראשיתיות של הממלכתיות העברית ואת ההתחדשות של תקופת בית שני כמקור השראה. הם נטו להתעלם מהמסורת הארוכה שבין תקופה זו והתקופה המודרנית הנציג העיקרי שלה היה בן גוריון. הרחיקה לכת גישת הכנענים שאימצה כדגם את התרבות היהודית הקדומה ושכללה גם את עמי האזור האחרים. בכך הם חרגו מהקונצנזוס הכללי וניתקו את הקשר שבין "העם העברי בציון" לבין העם היהודי בגלות. הכנענים היו מיעוט זעיר מבחינה פוליטית אך הייתה להם השפעה בתחומי התרבות והאמנות.
גישה אחרת ניסתה ליצור רצף בין העבר לבין העתיד דרך ההווה. הציונות הדתית התלבטה כיצד לשלב את העתיד עם גישה מסורתית ששמה דגש על קידוש מוסדות וערכים בזכות שורשיהם ההיסטוריים-דתיים. הציונות הדתית ניצבה בין עמדת שוללי הגלות לבין גישת הזרמים האורתודוקסים והזרמים האנטי ציוניים שראו ביעדים של התנועה הציונית עלייה בחומה בניגוד לתפיסה הכורכת את הגאולה בביאת המשיח ולא במעשי אדם שיש בה משום דחיית הקץ. הפיתרון היה לאמץ גישה של אתחלתא דגאולה. על פי תפיסה זו ההתרחשות בהווה מכונת כלפי העתיד שמבחינה דתית מבטאת את פעמי הגאולה. בין הזרמים של שלילת העבר היהודי של הכנענים וההמשכיות היהודית של הציונות הדתית עומדים כל הזרמים האידיאולוגיים של הציונות.
תנועת העבודה ביקשה לבנות חברה חדשה יחד עם בנית הלאום מחדש. חוגי המרכז והימין שכונו החוגים האזרחיים נטו לצמצמם את המימד העתידני של האידיאולוגיה לתחום הלאומי בלבד להשאיר את הסדר החברתי הקיים, זאת בניגוד לעמדת תנועות השמאל. האוריינטציה החברתית שלהם הייתה מעוגנת בהווה שלא כמו האוריינטציה האוטופיסטית של תנועת השמאל. עם זאת הדגם שעמד לנגד עיניהם בפועל לא תאם את המבנה החברתי באותה תקופה כאשר הון ציבורי מגביל את מרחב הפעולה של היוזמה הפרטית .
לאחר קום המדינה הצטמצמו חילוקי הדעות. הדגש העתידני באידיאולוגיה של מפא"י לא תאם האינטרסים שלה כמפלגת שלטון ועל כן הוצנעו. תפיסות סוציאליסטיות הומרו בדגמים רדיקלים פחות של מדינת רווחה. גרמו לכך גם ההשפעה של המדיניות שהייתה נהוגה באירופה וגם ההכרה שהאוכלוסייה החדשה אינה בשלה עוד לסוציאליזם. מנהיגי מפא"י הצעירים אימצו דגם ביצועיסטי יותר ואידיאליסטי פחות. גם המימד של התביעות הגיאוגרפיות לגבי הריבונות על כל א"י איבד מתוקפו בקרב הקבוצות שלא קיבלו את חלוקת הארץ ונהיה למשאלה פוליטית נטולת תוכן ממשי , לפחות עד 67.
קצב הזמן –
האם השינויים צריכים להיעשות בהדרגה (גישה אינקרמנטלית) או במהירות ובצעדים רדיקליים? תנועת העבודה ושותפותיה תמכו בגישה הראשונה ורוויזיוניסטים וארגוני המחתרת הראשוניים – אצ"ל ולח"י תמכו בגישה השנייה. הויכוח על הגישות נסב סביב סוגיות שונות כגון הגדרתה של הציונות, עלייה המונית של יהודים, יצירת תשתית התיישבותית ובניית מוסדות פוליטיים באמצעות צ'רטר חד פעמי או תפיסה בכוח. אך תפיסה אינקרמנטלית הייתה נחלת תנועת העבודה גם בתחום החברתי באימוץ של סוציאליזם קונסטרוקטיבי שמשמעותו יצירה של חברת עובדים מלמטה ובהדרגה ולא במהפכות.
הקמת המדינה סיימה את הויכוח על הקצב הרצוי להגעה למטרה זו והויכוח עבר לנושא העלייה. לאחר קום המדינה השתנתה המדיניות של עלייה הדרגתית והמדינה החלה במבצעי עלייה גדולים שהעדיפו כמות של קליטה על פני איכות של קליטה מתוך מחשבה שהזדמנויות עלולות להיות חד פעמיות. העליות הגדולות אילצו את מפא"י לוותר באופן מעשי על מחויבותה למימוש הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי. מי שכן אימץ גישה קונסטרוקטיבית היו דווקא החלקים הרדיקליים יותר בציונות הדתית לאחר מלחמת ששת הימים שתמכה ביצירת עובדות הדרגתית לצורך השגת יעדים פוליטיים. הצדדים המתונים יותר דווקא צידדו בהסכם חד פעמי שיקבע את הגבולות במסגרת הסכם שלום. פרדוקס היפוך העמדות (מתונים -הסכם חד פעמי, קיצונים-כיבוש הדרגתי) נבע מכך שלאחר מלחמת ששת הימים, האופציה של סיפוח שטחים בצורה מיידית לא נראה אפשרי ועל כן העדיפו אנשי גוש אמונים לפעול בדרך פרגמאטית יותר של השגת יעדם.
השינויים שחלו בהתייחסות לבעיית הקצב של יעדים פוליטיים שיקפו את הקשר בין בעיית הקצב המבוקש לשאלת העיתוי. כלומר, תחומים שונים מתפתחים בקצב התפתחות שונה ועל כן לא ניתן תמיד להגשים מטרות פוליטיות אם לא הבשילו התנאים הכלכליים חברתיים. ידועה אמרתו של משה דיין שלא ניתן להניף את דגל הרווחה והביטחון בו זמנית. כלומר הבעיה הוצגה בעניין של סדר עדיפויות -התמודדויות חברתיות וכלכליות מזה והתנחלות בשטחים למטרה פוליטית מזה. מלחמת ששת הימים עוררה גם בעיות בקצב ועיתוי לא רק במישור האופרטיבי של האידיאולוגיה אלא גם במישור הפונדמנטליסטי. תוצאות המלחמה הביאו חלקים בגוש אמונים לראות את התקופה כקץ הימים ועל כן הצדיקו מעשים כגון פיצוץ מסגד אל אקצה על מנת לעורר מלחמה של העולם המוסלמי שתחייב התערבות אלוהית שתחיש את הגאולה. השאיפה לדחיקת קץ אידיאולוגית מתבטאת גם בחתירתם שלך אנשי שמאל לפעול למען השלום (שלום עכשיו) ולא לחכות זמן ממושך. לסיכום – לאחר מלחמת 67 הנכונות להמתנה עד למימושן של שאיפות פוליטיות המעוגנות האידיאולוגיה פחתה בשני הקטבים של מהערכת הפוליטית.
המשך – יחסי אדם סביבה
קולטקטיביזם מול אינדיבידואליזם
הלאומיות היהודית כסוגיה אידיאולוגית
הסדר החברתי כסוגיה אידיאולוגית
הסדר חברתי : אידיאולוגיה ומעשה
סוגיות אידיאולוגיות: דת, חברה ומדינה
מרכזיותה של האידיאולוגיה בחברה הישראלית יצרה קשר אמיץ בין בעיות הדמוקרטיה הישראלית לבעיית לכידותה של החברה הישראלית. החוליה המקשרת היא כפל פניה של האידיאולוגיה כגורם מלכד וכגורם מפצל. קונצנזוס אידיאולוגי ולו גם מינימאלי שימש הן תחליף למסורת רבת דורות בתהליך גיבושה של החברה הישראלית כישות תרבותית מובחנת והן כנקודת מוצא לעיצוב מוסדות פוליטיים דמוקרטיים תחילה בישוב ואחר כך במדינת ישראל .בנסיבות אלו אין פליאה בכך שמחלוקות אידיאולוגיות פונדמנטליסטיות נתפסות לעתים כאיום על לכידותה התרבותית של ישראל ואם על משטרה הדמוקרטי.
