אמנות רדי-מייד

להלן אנסה לאפיין את אומנות ה"רדי מייד" במטרה לשרטט מסגרת כללית למושג ולראות מה זו עשויה להכיל. אם ניקח את המזרקה של דושאן כארכיטיפ ל"רדי מייד" אוכל להציע הגדרה המקיימת מספר תנאים: א. בקשה להרחיב את גבולות ההגדרה של האומנות דרך הגדרתו כאומנות של משהו שעד עתה לא נחשב לכזה (ובכך גם אולי להביע ביקורת מסוימת, ניתן להשתעשע במחשבה שכוונתו המקורית של דושאן הייתה ביקורת נוקבת ad absurdum על התיאוריה המוסדית, כלומר: "מה שעד היום השתנתם עליו עכשיו תעריצו כאומנות"). ב.מציאת איכויות אסתטיות במה שאינו נחשב אסתטי (או נחשב סתמי). ג. האסתטיקה והמעמד כאומנות נגזרים משני המרכיבים הראשונים (א+ב) והבנה שלהם בכלים שכליים, שכן אומנות ה"רדי מייד" אינה פועלת מתוך ערכים אסתטיים "טהורים" אלא מתוך הקשרים סביבתיים זרים ליצירה עצמה, ועל איכותה ניתן לעמוד דרך כלים אינטלקטואליים עקיפים ולא רגשיים ישירים, או במילים פשוטות: האובייקט אינו בהכרח יפה בפני עצמו אלא יפה או בעל ערך בגלל שאנו מבינים משהו לגביו. תנאי רביעי וטכני הוא (ד) שלאובייקט יהיה קיום קודם לא אומנותי לפני שיהפוך לאומנות (קופסאות הברילו של וורהול לא היו יכולות להיות אומנות אלמלא היו קיימות בגלגול הראשון שלהן כאריזות מוצר).

מכיוון שספרות ומוזיקה אינן אגוז קשה מספיק לפיצוח, אנסה להכיל את התנאים לעיל על ה"לקוח" הקשה ביותר, הקולנוע. סרטו האחרון של קוונטין טרנטינו, "חסין מוות" הוא הומאז' העושה שימוש במאפייני ז'אנר סרטי אימה ופעולה זולים אמריקאים משנות השבעים הנחשב לכל כך ירוד עד שגם יוצריו היו מגחכים לשמע היומרה לכנותם אומנות (כאן מתקיים תנאי ד'). טרנטינו לוקח את חוקיו ומאפייניו של הז'אנר ומבצעם בצורה מלוטשת ומהוקצעת הזוכה לשבחים מכל עבר וכך מוצא עצמו מבקר אנין מריע לסרט שכביכול משתייך לז'אנר שלו היה נכנס קודם לכן למכשיר הוידאו שלו היה נאלץ המבקר להחליפו בכדי להיפתר מהתחושה שהוא מזוהם לנצח (קרי: "מה שעד היום השתנתם עליו עכשיו תעריצו כאומנות". תנאי א+ב). אספקט מרכזי ב"חסין מוות" אינו אסתטי בפני עצמו אלא כאשר הוא פועל בתוך המסגרת של המסורת הקולנועית המסוימת, ובתוכה ומתוך מודעות אליה הסרט הוא אומנותי, מה שאולי לא היה לו עמד בפני עצמו, ומי שלא מכיר את הז'אנר האמור עלול להחמיץ פן אסתטי חשוב בסרט והנאתו תיגרע (תנאי ג).

ככל הנראה מוגזם יהיה לטעון כי "חסין מוות" של טרנטינו הוא באמת "רדי מייד". אך אולי לא מופרך לטעון כי בעולם שלא היה מקבל את "המזרקה" כאומנות, ייתכן שגם סרטו של טרנטינו לא היה יכול להתקיים שכן האסתטיקה שלו ניזונה מאותם מקורות המאפשרים ל"רדי מייד" להיחשב כאומנות ומקורות אלו אינם מוגבלים לאומנות הפלסטית.

לבסוף, ייתכן והדבר העיקרי שכן מבדיל בין "רדי מייד" פלסטי ולא-פלסטי הוא שהראשון אינו מצריך בהכרח מיומנות או כישרון למעט כישרון שכלי (או יש שיאמרו, "פלצני") בעוד שהשני בכל זאת מצריך יכולת טכנית (ואף אסתטית) כלשהי, בעיקר מכיוון שהעיבוד מסובך יותר.

עתה אנסה להציע שלושה תנאים היכולים להוות הן תנאי הכרחי והן תנאי מספיק לאומנות "רדי מייד" וזאת מתוך שימוש ב"מזרקה" של דושאן וקופסאות ה"ברילו" של וורהול כארכיטיפים של המושג. לאחר מכן אנסה לראות אם תנאים אלו יכולים להתקיים בעבור דוגמאות של אומנות לא-פלסטית.

התנאי הראשון הוא שלמושא ההערכה יהיה קיום קודם, אומנותי או לא אומנותי, לפני שיוצג כמושא להערכה ("המזרקה" הייתה משתנה וקופסאות ה"ברילו" היו אריזת מוצר). התנאי השני הוא שהמושא יעבור טרנספורמציה או פרפראזה מקיומו הראשון (משתנה\אריזת מוצר) למשמעות והבנה חדשות (מוצג במוזיאון). התנאי השלישי הוא שהיופי והערך האומנותי אינם טמונים ביצירה כשלעצמה אלא הם נגזרת של הטרנספורמציה או פרפראזה ושל ההקשר בו הן נערכות. לא היצירה עצמה היא החשובה אלא הרעיון העומד מאחוריה, ולא התוצאה אלא הכוונה המקדימה של האמן, והן אלו שמועמדות להערכה (למשל: הרעיון של "מה שעד היום השתנתם עליו\ראיתם במכולת עכשיו תעריכו כאומנות"), לפיכך יש הכרח שהצופה יכיר או יבין את הקיום המקורי של המושא בכדי שהערכתו את הרעיון והטרנספורמציה תוכל להתקיים. דרך אחרת לניסוח העיקרון המנחה של ארבעת היסודות היא שהיופי והערך האומנותי אינם טמונים במושא המקורי, זה ה"רדי מייד", וגם לא במושא החדש לכשעצמו, אלא ביחס בניהם ובהבנה שלו. יש להעיר כי ניתן למצוא ערך במושא החדש כשלעצמו (המשתנה יכולה להיות מעוצבת בצורה נאה), אך ערך זה הוא קונטינגנטי, אינו הכרחי או מספיק ואינו הערך המרכזי של היצירה.

סרטו האחרון של קוונטין טרנטינו, "חסין מוות", הוא הומאז' לז'אנר סרטי פעולה ואימה אמריקאים משנות השבעים (תנאי ראשון). טרנטינו משאיל מאפיינים רבים של הז'אנר (החל מאופי העלילה ועד צילום) אך מבצע אותם בצורה מודרנית ומלוטשת יותר ובתוך המאפיינים האלו יוצר דבר מה שונה מסרט טיפוסי בז'אנר (תנאי שני). לפיכך אספקט מרכזי ב"חסין מוות" אינו אסתטי בפני עצמו אלא כאשר הוא פועל בתוך המסגרת של המסורת הקולנועית המסוימת, ובתוכה ומתוך מודעות אליה הסרט הוא אומנותי, מה שאולי לא היה לו עמד בפני עצמו, ומי שלא מכיר את הז'אנר האמור עלול להחמיץ פן חשוב בסרט והנאתו תיגרע (תנאי שלישי). הז'אנר המקורי אינו האומנות במקרה זה, וגם לא המאפיינים המושאלים כשלעצמם, אלא עצם ההשאלה והשימוש במאפייני הז'אנר המקורי בדרך החדשה.

דוגמא נוספת היא התצלום "הסעודה האחרונה" של הצלם עדי נס המציג חיילים בחדר אוכל צבאי בהקבלה לדמויות בציור "הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה-וינצ'י.  הקיום הקודם של המושא המקורי הוא ציורו של דה-וינצ'י (תנאי ראשון). הפרפראזה היא השימוש בקומפוזיציה של הציור המקורי אך עם חיילים במקום ישו והסועדים (תנאי שני). אדם שאינו מכיר את הציור המקורי יוכל אולי למצוא חן בתצלום אך הוא לא יבין את הנקודה המרכזית בו אם לא יכיר את הציור המקורי ולא יבין את השימוש החדש בציור הישן (תנאי שלישי). גם כאן אין המושא להערכה היצירה המקורית של דה-וינצ'י וגם לא הצילום כעומד בפני עצמו, אלא היחס בניהם כאשר המאוחר עושה במוקדם שימוש בדרך חדשה.

כך אנו רואים כי גם יצירות לא-פלסטיות יכולות לעמוד בהגדרה המוצעת של אומנות "רדי מייד". עם זאת, קו אחד שאולי כן מפריד בין "רדי מייד" פלסטי ללא-פלסטי הוא שהראשון אינו מצריך בהכרח מיומנות או כישרון למעט כישרון שכלי (רעיון וכוונת האמן)  בעוד שהשני בכל זאת מצריך יכולת טכנית (ואף אסתטית) כלשהי, בעיקר מכיוון שהעיבוד מסובך יותר.

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.

עוד דברים מעניינים: