הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על ההיסטוריה פשוט: פעם היינו פראים, חיינו בלהקות קטנות, בלי חוקים ובלי מוסדות. ואז באו החקלאות, העיר, המדינה, החוק, הפרלמנט. ומאז – לאט אבל בטוח – אנחנו מתקדמים. זו לא רק תפיסה היסטורית, אלא סיפור מוסרי: תרבות = סדר = קדמה = טוב.
אבל מה אם כל זה שגוי? או לפחות – חלקי, מצומצם, אולי אפילו מניפולטיבי?
היסטוריה כמרחב ניסוי, לא מסלול הכרחי
הספר The Dawn of Everything (2021), מאת האנתרופולוג דיוויד גרייבר (David Graeber) והארכיאולוג דיוויד וונגרו (David Wengrow), שואף לערער בדיוק על זה. לא על עובדות מסוימות, אלא על מסגרת הסיפור עצמו – על האופן שבו אנחנו מבינים חופש, קדמה, חברה, וסמכות.
השניים בוחנים את ההיסטוריה של האנושות לא דרך הטכנולוגיה, אלא דרך צורות החיים – איך אנשים בחרו להתארגן. הם מציגים עדויות לכך שקהילות פרה-היסטוריות היו מורכבות יותר ממה שסיפרו לנו: שהיו להן מוסדות, חוקים, לפעמים גם דמוקרטיות ישירות. ושמנגד, יש עדויות רבות לחברות חקלאיות יציבות שלא יצרו מדינה, עבדות או שלטון ריכוזי במשך מאות שנים.
חירות לא כאובדן אלא כאופציה
במילים אחרות: לא כל חקלאי הופך לרודן, לא כל צייד-לקט הוא חופשי, ולא כל קדמה היא קו ישר שמוביל ל״מערב״.
אחת מהטענות המרכזיות שלהם היא שהרעיון לפיו ויתַרנו על חירות בתמורה לביטחון – הוא שקרי. ההיסטוריה האנושית, הם אומרים, לא עוסקת רק בצמיחה – אלא גם בניסויים, כשלונות, שינויים עונתיים בצורת החיים. יש עדויות לחברות שעברו בקיץ למבנים היררכיים ובחורף חיו בשוויון. כן, קהילות ששינו סדר פוליטי לפי עונות השנה.
זו מחשבה משחררת. היא מציעה שהחירות אינה מצב קדמוני שאבד – אלא אפשרות שקיימת לאורך כל הדרך, אם רק נרצה ונעצב אותה. לא כחזרה אחורה, אלא כהמצאה מתמדת.
דמיון פוליטי בעולם חסר דמיון
הספר אינו רק מחקר היסטורי – הוא קריאה לחשיבה רדיקלית על ההווה. הוא שואל: אם האופן שבו אנו חיים כיום – עם בירוקרטיה ענקית, מרדף אחרי רווח, שחיקת שותפות – נראה לנו כגזירת גורל, אולי זו בעיה של דמיון. אולי איבדנו את היכולת לדמיין אלטרנטיבה, לא כי אין אחת, אלא כי סיפרו לנו שאין.
גרייבר, שהתפרסם גם בזכות ספרו על "משרות חרטא" (Bullshit Jobs), לא היה רק חוקר – הוא היה גם אקטיביסט. הוא האמין שידע אנושי אמור לשחרר, לא לקבע. שקריאה בארכיאולוגיה יכולה להיות פעולה פוליטית. וונגרו, הארכיאולוג, מביא אל השיח הזה את העדויות. יחד, הם מציעים חזון: עולם שבו חברה אנושית יכולה להמציא את עצמה מחדש – לא על בסיס נוסטלגיה, אלא על בסיס האפשרות שלא מיצינו כלום.
אז אולי הגיע הזמן לשאול את עצמנו לא רק איך הגענו לכאן – אלא מה מחזיק אותנו ולאן אנחנו הולכים מכאן. כי כל מה שבני אדם יצרו בני אדם גם יכולים לשנות.
