“International Organizations and The State” – סיכום H&H
מראשית ההיסטוריה מדינות התייצבו אל מול אתגרים מפנים ומחוץ. התיאוריה של הריבוניות, אשר מהווה את הבסיס למדינות המודרניות, משלבת אלמנטים פנימיים וחיצוניים: יכולתה של המדינה למשול בשטחה באה לידי ביטוי ומאוששת על ידי קבלתה למשפחת העמים. על כן, מציגים כותבי הספר גישה, על פיה אין להתייחס למדינה כאל ישות עצמאית וכי יש לעמוד על טיבו של הקשר בין הממד הלאומי לממד הבין-לאומי. בפרק זה, מתייחסים הכותבים לשאלה כיצד ההקשרים הפוליטיים הפנימיים בתוך המדינות מושפעים מהקשרים ביניהן.
הפרק עצמו מתחלק לארבעה חלקים, כאשר במסגרתו של כל חלק נידון היבט אחר של תהליך הגלובליזציה: 1) ארגונים בין-לאומיים 2) גופים אזוריים-מקומיים (כגון האיחוד האירופי) 3) התערבות הומניטרית תוך פגיעה בענייניה הפנימיים של המדינה 4) הכלכלה הגלובלית (כולל קואופרטיביים רב-לאומיים).
ארגונים בין-לאומיים והמדינה
כותבי הספר חילקו את הארגונים הללו ל-2 קטגוריות:
1. ארגונים בין-לאומיים-בין-ממשלתיים – ארגונים אשר חבריהם הם ממשלות (דוגמא קלאסית: האו"ם)
ארגונים אלו מאגדים קובץ מדינות תחת אמנה ופועלים בד"כ תחת הסכמתן של המדינות החברות.
ישנן דעות חלוקות לגבי מידת ההשפעה של ארגונים אלו על התנהלותה של המדינה. יש הטוענים כי מידת ההשפעה של ארגונים אלו היא גבוהה מאוד, וכראייה, מציגים נתונים, על פיהם מספר הארגונים עולה בהתמדה וכי מרבית המדינות מקיימות את ההחלטות שהתקבלו בארגונים, חרף העובדה כי אין להם אמצעי אכיפה ממשיים.
מנגד, יש הטוענים כי ההחלטות המתקבלות בארגונים אלו, בסה"כ משקפות ומשמרות את האינטרסים הלאומיים הצרים של המדינות החזקות. ככלל, המדינות החזקות מקיימות את החלטות הארגונים הללו, אך ורק אם הם עולות בקנה אחד עם האינטרסים שלהם.
פשרה שמוצגת בין שני גישות אלו, היא שחרף כל הבעיות, כל המדינות החברות בארגונים הללו מפיקות מכך תועלת. הסיבה לכך, היא שלא כל בעיה ניתנת להתמודדות ברמת המדינה, וכי לא אחת המדינה חסרה את הכוח / הידע / היכולת להתמודד עם הבעיה הנתונה (ציטוט נבחר: "אי אפשר לירות בשכבת האוזון").
בפרק מציינים המחברים מספר דרכים באמצעותם משפיעים הארגונים על המדינה:
א. שייכות למאות ארגונים (כפי שרוב מדינות מערב אירופה) מסבכת את יכולת הפעולה של הממשלה. היא
צריכה לשלם את דמי החברות, להשתתף בפגישות, לגבש ולעמוד על האינטרסים הלאומיים, להתייעץ עם
קבוצות עניין בתוך המדינה, ליזום הצעות, להתייחס להצעות אחרות ולהרכיב קואליציות להצעות חיוביות
ושליליות מבחינת המדינה. כל הפעילויות הללו יוצרות טשטוש בין ההיבט הלאומי להיבט הבין-לאומי.
ב. יצירת פיצול בתוך הממשלה הלאומית, בשל נטייתו של כל שר להתחבר לערכים ואידיאולוגיות המאומצים
על ידי הארגונים הפועלים בתחום משרדו, שלא תמיד עולים בקנה אחד עם התפיסה הממשלתית (דוגמא
קלאסית: שרי אוצר בד"כ אינם פופולאריים בארצם, אך הנם "בין חברים" בישיבות של קרן המטבע הבין-
לאומית, שמצדדת לרוב בעמדתם).
ג. המערכת המשפטית זוכה למשמעות רחבה יותר, בשל העובדה שהמדינה מתחשבת בהסכמים בין-לאומיים במסגרת גיבוש המדיניות שלה ומשום שהארגונים עצמם נושאים אופי משפטי.
ד. העצמת כוחם של הבירוקרטיה והגורמים והביצועיים במדינה, אשר לוקחים חלק פעיל בכינוסי הארגונים.
ה. החקיקה של המדינה מתקשה לעיתים להתמודד עם הסכמים הבין-לאומיים, שלא אחת נחתמים לפני
שהחקיקה עצמה הושלמה.
ו. המפלגות הפוליטיות של המדינה, מוצאות עצמן לא רלוונטיות בזירה הבין-לאומית.
2. ארגונים בין-לאומיים שאינם ממשלתיים – ארגונים אשר חבריהם הם אינדיבידואלים או חברי קבוצות
ממספר מדינות (דוגמאות קלאסית: הצלב האדום, הכנסייה הקתולית).
לארגונים אלו יכולת השפעה פחותה מאשר לארגונים מבוססי ממשלות, עם כי אין להתעלם מהשפעתם המרובה במיוחד בקרב המדינות המתפתחות, בהן הריבוניות של המדינה פחות מבוססת. הסיבה להשפעה זו, נובעת משאיפתם של חלק מהארגונים להוות הזרועה הביצועית של הארגונים הבין-ממשלתיים (בעיקר האו"ם). בשעה שארגונים אלו הופכים להיות קבלני המשנה של האו"ם, במובנים מסוימים הם הופכים להיות חלופה לממשלה המקומית.
