הטלפון שלך לא רק מצלצל או רוטט – הוא מזמן אותך.
מלבן קטן רועד כמו אורקל עצבני, ואתה—יונק מתורבת עם יומן, מצפון, ולפחות עותק אחד שלא נקרא של מעבר לטוב ולרע—מבצע את הקידה הזעירה והמוכרת. האגודל מתרומם. העיניים מצטמצמות. הליטורגיה נפתחת: לבדוק, למחוק, להשיב, לחזור.
לא כי אתה חלש. אלא כי אתה טוב. או לפחות מנסה להיות.
פרידריך ניטשה היה מזהה את הריח מיד. לא את ריח הפלסטיק והליתיום—אלא את הריח האחר: המתוק, הסטרילי, של מוסריות. התחושה הזו ש״צריך״. ש״חייבים״. שעיכוב הוא פגם. בעולם הישן, המוסר לבש שריון וירד רעם מעל דוכני הדרשות. בעולם שלנו, הוא מגיע כנקודה אדומה מנומסת.
הנקודה האדומה כאל זעיר
נתחיל בסצנה הכי פשוטה: אתה בשיחה, בחדר, בחיים. ואז—רטט. באנר גולש למטה כמו וילון בתיאטרון זול. מישהו רוצה אותך. או שאפליקציה רוצה שתרצה מישהו. זה אף פעם לא רק מידע. זו קריאה לסדר—עם אימוג׳י.
שימו לב למרקם המוסרי. ההתראה לא אומרת: “יש כאן הודעה”. היא אומרת: “הודעה מחכה, והאופי שלך עומד להיבחן”. תגיב מהר—אתה קשוב, אדיב, מתפקד. תגיב לאט—אתה מרוחק, רשלן, אולי מת. תתעלם—אתה מפלצת. (או גרוע מזה: אדם עם גבולות).
זה בדיוק השטח של ניטשה: לא מוסר כחוקים, אלא מוסר כטון. אטמוספירה בלתי נראית שממיינת מעשים ל״טוב״ ו״רע״ עוד לפני שחשבת. פוש־נוטיפיקיישן הוא כלי זעיר לייצור אשמה: מצפון נייד עם שיווק טוב יותר.
הגאונות היא שהוא לא כופה—הוא ממסגר. הוא בונה עולם שבו זמינות שווה מעלה, והיעדרות שווה חטא. וכיוון שהמכשיר יושב בכיס, קרוב לדופק, הציווי מגיע אינטימי כמו רעב. אתה לא חווה אותו ככוח חיצוני. אתה חווה אותו כ״אני פשוט ככה״—וזו בדיוק הדרך שבה הכוחות הטובים ביותר פועלים.
אפשר כמעט לראות את הגנאלוגיה מתגלגלת. אצל ניטשה, ״טוב״ פעם היה אצילי, חזק, מאשר־עצמו—מי שנותן ערכים כמו שהשמש נותנת אור. אחר כך ״טוב״ נהיה צייתן, בטוח, עניו. הגרסה הנוכחית שלנו: ״טוב״ פירושו זמין. תמיד זמין. זמין כמו מוקד שירות לקוחות של החיים החברתיים שלך.
הנקודה האדומה היא אל זעיר, והסקרמנט המרכזי שלו הוא מיידיות.
הכהן הסגפן מצא עבודה ב־UI
הדמות הכי אכזרית אצל ניטשה היא הכהן הסגפן: זה שלוקח סבל גולמי ונותן לו משמעות שמחזיקה את העדר מסודר. הכהן לא מבטל כאב; הוא מפרש אותו. הוא הופך חרדה למנוע מוסרי: “אתה סובל כי אתה אשם. ציית. התוודה. חזור.”
החלף גלימה בהודִי, דרשה ב־Roadmap, והכהן חוזר—דרך מסך הנעילה.
הכהן המודרני לא אומר “התוודה על חטאיך”. הוא אומר “שתף מחשבות”.
הוא לא אומר “היה עניו”. הוא אומר “היה אותנטי”.
הוא לא אומר “עשה תשובה”. הוא אומר “רצפים”. (כן, רצפים—לוח השנה הכפרתי של הנשמה החילונית).
והווידוי חלק. נוגע. מקליד. שולח. ההקלה מגיעה כמו מחילה קטנה. הקשר החברתי מתהדק. המערכת לומדת. בפעם הבאה—קשה יותר להתנגד.
כאן ה״משמעת״ שלך מתחילה להיראות כמו מעלה, והעייפות שלך כמו כישלון. אתה לא עומד בקצב הזרם, אז נולד רגש מוסרי חדש: הבושה הדקה של מי שמאחור. מאחור בהודעות. מאחור בחדשות. מאחור בקבוצת הוואטסאפ שבה, לכאורה, העולם האמיתי קורה. ניטשה היה קורא לזה אכזריות מעודנת שמופנית פנימה: אתה מצליף בעצמך במחשבה שאינך מספיק מגיב, מספיק נוכח, מספיק טוב.
והנה הטוויסט: מה שאתה קורא לו “שליטה” הוא לעיתים קרובות ציות ללוח זמנים שלא אתה עיצבת. אתה לא בוחר את הקשב שלך; אתה משכיר אותו במנות קטנות. הטלפון מאמן אותך להשתוקק לתחושת ה״צריכים אותי״—כי להיות נצרך מרגיש כמו משמעות. הכהן ידע את זה תמיד. הוא גם ידע שהעדר יודה לו על השלשלאות, כל עוד הן מגיעות עם סיפור.
הסיפור החדש הוא: “אתה מחובר”.
הישן היה: “אתה חוטא”.
אותו מנגנון. טיפוגרפיה טובה יותר.
הרצון לעוצמה—במיקור חוץ
הרצון לעוצמה אצל ניטשה איננו קריקטורה של נבל. זו הדחף הבסיסי להתרחב, לעצב, להעצים—להותיר חותם בעולם במקום רק להיחתים על ידו. כוח יצירתי, תיאבון, סגנון. הטרגי־קומי של הרגע שלנו הוא שהוא עדיין קיים, אבל אנחנו מבזבזים אותו על מיקרו־משימות שעוצבו בידי זרים.
תסתכל על היום. אתה מתעורר ומושיט יד למכשיר לפני שאתה מושיט יד למחשבה שלך. אתה גולל חיים של אחרים כמו נזיר שמעביר חרוזים. אתה “מגיב”, “מסמן”, “מאשר”, “מכיר”. כל מחווה זעירה. כל מחווה נספרת. אתה מרגיש עסוק—ולכן צדיק. הרצון לעוצמה מתפורר לקונפטי ומפוזר בפיד.
ואז מגיעה האירוניה העמוקה יותר: המערכת מוכרת לך “סוכנות” דרך הגדרות. אפשר לכבות התראות, להשתיק צ׳אט, להפעיל פוקוס. זה מרגיש כמו ריבונות. אבל זו ריבונות של בחירה לאיזה פעמון לציית. (הכלא מרשה לך לצבוע את התא).
איך נראה מהלך נגדי ניטשיאני? לא דיטוקס עם זוהר צדקני. לא טקס טוהר. ניטשה תיעב ניקיון מוסרי כזה; זו רק סגפנות עם מיתוג טוב יותר. המהלך הנגדי קשה ופשוט יותר: לתת ערכים במקום לקבל אותם. להחליט מה ראוי לקשב שלך לפני שהנקודה האדומה מכריזה על מצב חירום.
הנח את הטלפון ושם לב לנסיגה—איך הגוף נשלח קדימה, איך התודעה ממציאה תירוצים. זו התחושה של חיה מאומנת שמגלה את הגדר. ואז עשה משהו שלא מתחנן לתגובה. קרא עמוד לאט. כתוב משפט שמפחיד אותך. אמור דבר אחד כן בקול לאדם שבחדר. צור משהו שאי אפשר “לאנגייג׳” בשתי נגיעות.
כי העלבון האחרון של מוסר־ההתראות אינו שהוא מסיח אותך.
אלא שהוא מחליף את הטעם שלך בלוח זמנים. את הסגנון שלך ברפלקס. הוא מלמד אותך לבלבל בין זמינות לטוב.
וניטשה, באכזריותו הרכה, היה מתכופף ולוחש: אם המעלות שלך מגיעות כרעידות—אלה לא מעלות. אלה הרגלים. אימון. הנקודה האדומה עם הילה.
הטלפון לא רק רוטט.
הוא שופט.
והמעשה המרדני ביותר, לפעמים, הוא לתת לו לשפוט בדממה—בזמן שאתה הולך לעשות משהו ששייך לך.
ראו גם:
הרצון לעוצמה: למה האנשים הלא נכונים מגיעים לעמדות כוח
