כשאנחנו חושבים על דה־קולוניזציה, עולים מול עינינו רגעי השיא: דגלים מונפים, חוקים חדשים נחתמים, מנהיגי שחרור נואמים על עצמאות. אבל החוקרת אדום גטצ'או טוענת שהסיפור לא הסתיים שם. עצמאות לא נועדה רק להכניס מדינות חדשות לסדר העולמי – היא ביקשה לעצב מחדש את הסדר הזה. במילים אחרות: פרויקט הדה־קולוניזציה היה בראש ובראשונה פרויקט של "בניית עולם".
גטצ'או, בספרה Worldmaking After Empir, מציבה בפנינו זווית שונה מהמקובל. רבים מדגישים את ההשלכות התרבותיות והפסיכולוגיות של האימפריה; היא מחזירה אותנו אל הפוליטיקה. מנהיגים כאנקרומה (גאנה) ונייררה (טנזניה) לא ביקשו רק חירות לאומית – אלא גם לחשוב מחדש על ריבונות, סולידריות ודמוקרטיה בקנה מידה עולמי. לרגע קצר באמצע המאה ה־20 נדמה היה שאפשר לחלום על סדר עולמי אחר לגמרי – עד שהמלחמה הקרה, הכלכלה הניאו־קולוניאלית וחזרתן של היררכיות ישנות מחצו את החלום.
רוח הרפאים של הדה־קולוניזציה
הרעיון פשוט אך חתרני: עצמאות לבדה אינה מספיקה. מנהיגי השחרור ידעו שריבונות בתוך עולם הנשלט בידי המערב וההון הגלובלי תהיה ריקה מתוכן בלי שינוי מוסדי רחב. לכן יזמו פרויקטים כארגון אחדות אפריקה או הסדר כלכלי עולמי חדש – ניסיונות לייצר כוח קולקטיבי נגד תלות וניצול.
במבט זה, מדינות פוסט־קולוניאליות אינן "כישלון מודרני" או "מדינות מושחתות", כפי שנהוג לתארן. הן היו חלק מניסוי נועז בצדק גלובלי – שנחנק תחת לחצים אכזריים מבחוץ.
הפרויקט הזה לא נעלם – הוא ממשיך לרחף מעל הפוליטיקה העכשווית. הדרישות לפיצוי אקלימי בוועידות האו"ם, סולידריות דרום־דרום בחלוקת חיסונים, הקריאות "לדה־קולוניזציה" של מוסדות כמו קרן המטבע העולמית – כולם מהדהדים את השאלה ההיא: האם ריבונות היא אמיתית בלי שינוי של כללי המשחק עצמם?
קחו את משבר האקלים. מדינות איים קטנות, רבות מהן מושבות לשעבר, ניצבות בפני איום קיומי. הדרישה שלהן לקרן "אובדן ונזק" איננה בקשה לצדקה אלא תביעה לצדק – המבוססת על היסטוריה של ניצול ומשאבים שנשדדו. כך מתחדשת שוב ההבנה: צדק אמיתי דורש שינוי מבני, לא נדבות.
או הדוגמה של הריבונות הדיגיטלית: מדינות אפריקה ואסיה המתמקחות עם ענקיות טכנולוגיה ניצבות שוב מול הדילמה הפוסט־קולוניאלית: כיצד לבסס אוטונומיה בעולם שבו התשתיות נשלטות על ידי אחרים? גם כאן חוזר הרעיון של מאבק קולקטיבי.
למה זה חשוב עכשיו
גטצ'או לא מתרפקת על נוסטלגיה. היא אינה מתעלמת מהמשברים והדיקטטורות שצמחו בחלק מהמדינות הפוסט־קולוניאליות. אבל היא מבקשת שנתייחס ברצינות לשאיפות הרחבות שלהן: להבין שהדה־קולוניזציה לא עסקה רק במדינה, אלא בניסיון לשנות את תנאי הקיום המשותף של המדינות.
במציאות הנוכחית, שבה הלאומיות שבה לפרוח לא פעם בצורות מצמצמות ומפלגות, התזכורת שלה חדה במיוחד: חירות אמיתית לא הייתה מעולם לאומית בלבד – היא הייתה בינלאומית. "הרוח הרפאית של ההגדרה העצמית" שגטצ'או מזהה איננה תבוסה אלא קריאה: האם אנחנו עדיין מסוגלים לדמיין חירות כפרויקט גדול מריבונות – כיצירה של עולם אחר?
