מה הוא היה בעצם, פוקו? מרקסיסט? פוסט-מודרניסט? אנרכיסט? תיאוריה פוליטית נוזלית? פוקו מעולם לא הסכים לקבל אף אחת מההגדרות האלה. לא מתוך בלבול, אלא מתוך עיקרון: הוא האמין שכל מסגרת אידיאולוגית, כל תיאוריה גדולה, סופה להיהפך למה שהוא כינה "מנגנון של אמת" – כלומר, למערכת שמייצרת אמיתות, מסננת עמדות, וקובעת מה מותר לחשוב.
עבור פוקו, הפילוסופיה אינה מערכת אלא תנועה. היא כלי לבחינה עצמית, לחקירה אתית, לפריצת מחשבה – לא מניפסט ולא מפת דרכים.
אידיאולוגיה ככלוב של זהב
במבט ביקורתי, פוקו טוען שאידיאולוגיות אינן רק תיאור של מציאות – הן יוצרות אותה. הן בונות שפה, מסמנים גבולות, מקדשות זהויות. גם כשהן נולדות כהתנגדות, הן עלולות להפוך לכלוב.
תורת מרקס, שחרטה על דגלה את שחרור האדם, הפכה אצל פוקו לדוגמה כיצד מחשבה מהפכנית יכולה להסתאב לתוך דפוס כוח חדש. כך גם הפסיכואנליזה, הפמיניזם הרדיקלי, הליברליזם המודרני – כל אידיאולוגיה, ברגע שהיא שוכחת את תנאֵי לידתה, הופכת לדוקטרינה.
פוקו רצה לחשוב – לא להאמין.
ארגז כלים, לא כתבים קדושים
פוקו הזמין את הקוראים להשתמש בו כמו ב"ארגז כלים". אין צורך להסכים איתו. אין צורך לצטט אותו או להיות "פוקויאני". אפשר לקחת מושג – כמו "פנופטיקון", "שיח", או "סובייקטיביזציה" – ולבדוק מה הוא מאפשר לראות או לשאול. ואז לעזוב אותו.
זהו דגם של אינטלקטואליות שאינה מחפשת עקביות או שלמות. היא שואפת לחדירה, לרעננות, לחופש תודעתי.
הפילוסוף המקומי
פוקו מזוהה עם דמות "האינטלקטואל הספציפי" – זה שפועל מתוך הקשר מסוים, ולא מתוך עמדה עליונה של אמת נצחית. בניגוד ל"נביאים של רעיון", הוא העדיף להיות מנתח של רגע.
לא מהפכן כללי – אלא מי שמתערב בנקודת זמן, בגוף מסוים, באירוע חברתי מסוים: בבית חולים פסיכיאטרי, בכלא, בחוק על מיניות. מהפכה לא באידיאולוגיה, אלא בהתערבות מיידית.
סירוב כדפוס מוסרי
סירובו של פוקו להתקבע נובע ממקום עמוק של אתיקה. הוא האמין שהכוח תמיד אורב גם בתוך מחשבה משחררת. לכן, הדרך האחראית לחשוב – היא לא לנסות לנצח, אלא להמשיך לשאול. במקום לאמץ אמונה – יש לעקוב אחר המקומות שבהם היא נהפכת לכלל. לפקפק, להפריע, להוציא שפה מאיזונה. לא להיות "נכון", אלא ערני.
פוקו לא ניסה לתאר איך הדברים צריכים להיות. הוא לא רצה לנבא את העתיד. הוא ביקש לעורר את האפשרי – את המחשבה הלא צפויה, את הפתח שנחסם בידי שפה, בידי פחד, בידי הרגל. בזמן שבו השיח הציבורי ננעל על עמדות, פוקו מציע תנועה אחרת: לחשוב מחדש, גם במחיר של לא לדעת. לא כדי לבלבל – אלא כדי לאפשר.
לקריאה נוספת:
פוקו והמבנה של הכוח: כיצד מוסדות מעצבים את נפשנו
פוקו על שפיות, טירוף והגבול הדק ביניהם
שיח כמציאות: כשהשפה מחליפה את החוק
פוקו על מיניות ומעקב: הפוליטיקה של האינטימי
ארכיאולוגיות של ידע: מה אפשר ללמוד ממסגרות שנשכחו
