מי אני? שאלה מוכרת, אישית, כמעט קיומית. אך מישל פוקו מציע להפוך אותה: איך נהייתי האדם שמסוגל לשאול את השאלה הזו באופן הזה? במילים אחרות, מה יצר את ה"אני"?
פוקו מציע גישה חדשנית: העצמי אינו גרעין פנימי יציב, אלא תוצאה של יחסי כוח, פרקטיקות חברתיות, ושיחים היסטוריים. הוא לא מחפש את נפש האדם – אלא את הדרכים שבהן החברה מייצרת אותה.
מהות? לא. תהליך.
המסורת המערבית נטתה לראות בזהות העצמית תכונה פנימית, כמעט נשמתית. משהו ש"נמצא" ומחכה להתגלות. אך פוקו מציע את ההפך: הזהות נוצרת דרך תהליכים של חינוך, שפה, משמעת, וידע.
בלפקח ולהעניש הוא מראה כיצד מערכת החינוך, בתי הכלא והצבא לא רק שומרים על סדר – הם יוצרים את סוג האדם הרצוי: משמעתי, אחראי, צפוי. זהו אדם שמביט על עצמו בעיני המוסדות, ומבקש להתיישר עם הציפיות.
וידוי והולדת הפנימיות
בתולדות המיניות מתאר פוקו כיצד נוצרה "הפנימיות". מה שבעבר נחשב מעשה – הפך לכוונה, לדחף, לזהות. הווידוי הנוצרי היה נקודת מפתח: האדם למד לומר את "האמת הפנימית" שלו לכומר, לרופא, לפסיכולוג.
כך נולדה התרבות המודרנית של הסובייקט: האדם כאובייקט לעצמו. פסיכולוגיה, יומנים אישיים, רשתות חברתיות – כל אלה הם המשך למהלך שבו העצמי הופך לפרויקט לחשיפה ולשיפור מתמיד.
סובייקטיביזציה: אנחנו גם יוצרים וגם נשלטים
פוקו מגדיר את תהליך הפיכת האדם ל"סובייקט" כ"סובייקטיביזציה" – כפיפות כפולה: מצד אחד, החברה מסמנת אותנו, מעניקה לנו תוויות וזהויות. מצד שני, אנחנו עצמנו מקבלים את התפקיד הזה, מפנימים אותו, פועלים לפיו.
כך למשל, מערכת החינוך לא רק מלמדת – היא מדרגת, בוחנת, מתייגת. התלמיד המצטיין, הילד עם הפרעת הקשב, הילדה הביישנית – אלו זהויות שנוצרות ונחוות כאמיתיות, אבל הן תמיד תוצר של מבט חברתי.
מהפכה דרך היוונים
בשלב מאוחר יותר בפועלו, פנה פוקו אל העת העתיקה – יוון ורומא – כדי לחפש אלטרנטיבות. שם גילה פרקטיקות של טיפוח עצמי: האדם אינו מגלה את עצמו, אלא מעצב את עצמו דרך דיאלוג, התבוננות עצמית, והתנסות אתית.
בעולם של today, שבו האלגוריתם בונה לנו זהות על סמך קליקים ונתונים, המודל העתיק של טיפוח עצמי נראה כמעט מהפכני. הוא מציע קיום לא מבוסס קונספציה אלא פרקטיקה – עיצוב עצמי חופשי ממוסדות.
לא לחפש את העצמי – לעצב אותו
העצמי של פוקו אינו אסיר – הוא מרחב פתוח. היסטוריה של העצמי איננה ניתוח פסיכולוגי, אלא ביקורת של מה שמובנה כמובן מאליו. פוקו לא נותן לנו תשובה לשאלה "מי אתה?". הוא נותן לנו כלים לשאול – ולהבין מדוע השאלה הזו נשמעת לנו כה טבעית.
