התובנה אולי המהפכנית ביותר של מישל פוקו היא שכוח איננו רק כוח של שליטה ודיכוי, אלא כוח של יצירה. הוא לא רק אוסר – הוא מייצר. ומה שהוא מייצר יותר מכל זה את הזהות שלנו, את הדרך בה אנו חושבים את עצמנו.
בספרו לפקח ולהעניש, מציג פוקו את המעבר מהעונש הפומבי האכזרי של ימי הביניים, אל בתי הכלא השקטים של העת המודרנית. אך המהפכה האמיתית היא לא בשיטות העונש – אלא בהבנה מחדש של כוח, ידע, ושל העצמי.
הפאנופטיקון שבתוכנו
מושג המפתח שפוקו מציג הוא הפאנופטיקון – מודל כלא שבו ניתן לראות את כל האסירים מבלי שהם ידעו מתי בדיוק צופים בהם. אך זו אינה רק ארכיטקטורה של פיקוח – זו מטאפורה של החברה המודרנית. אנו לומדים לצפות בעצמנו, לפקח על עצמנו, להתנהג "נכון" גם כשאיש אינו צופה.
השליטה כבר לא דורשת שוטר – היא מתבצעת מבפנים, דרך הרגלים, מדדים, אפליקציות, ומשוב חברתי.
מוסדות כיצרני זהות
מערכת החינוך, מערכת הבריאות, בתי הסוהר – כל אלו אינם רק מבנים מנהליים. הם מייצרים אותנו. לא רק מעצבים התנהגות, אלא מעצבים את הדימוי העצמי, את מושג הנורמליות, את תפיסת השפיות.
במקום לשאול "מי מחזיק בכוח?", פוקו שואל "איך הכוח פועל?". והתשובה היא – דרך יצירת ידע. כשפסיכולוג מאבחן או מורה מעריך, הם לא רק מתארים מציאות – הם יוצרים אותה.
העצמי כפרויקט מוסדי
בעידן של "אותנטיות" ו"הגשמה עצמית", פוקו מזהיר: גם הציווי "להיות אתה עצמך" עלול להיות מנגנון כוח. החיפוש אחר זהות אמיתית עשוי להיות דרך יעילה יותר לפיקוח עצמי.
השאלה איננה רק חירות מול כפייה, אלא עד כמה אנו מעצבים את עצמנו על פי ציפיות מוסדיות.
דוגמאות מהחיים
תחשבו על מערכת חינוך שבה ציונים לא רק מודדים, אלא מגדירים. או על תרבות ארגונית שבה "בריאות נפשית" היא חובה תפקודית. פוקו היה אומר – אלו לא חריגות, אלא דוגמות לפעולתו של הכוח כיצירה.
לא להאמין – להבין
פוקו אינו מציע פתרון או אידיאולוגיה. הוא מציע שיטה – להבין כיצד הכוח פועל, כדי שנוכל לבחור אחרת. לא לברוח מן המציאות, אלא לפענח את המבנה שלה.
המוסדות בונים אותנו – אבל אולי, אם נכיר את הארכיטקטורה שלהם, נוכל לשנות גם את המבנה.
