הפילוסופים הגדולים: מישל פוקו

מישל פוקו הוא ללא ספק ה-שם החם של הפילוסופיה והסוציולוגיה של המחצית השנייה של המאה ה-20. פוקו הקדיש את הקריירה הענפה שלו לביקורת קפדנית ורבת השראה של מנגנוני הכוח של המדינה המודרנית הבורגנית-קפיטליסטית ובכללה: משטרה, בתי כלא, מוסדות רפואיים, בתי ספר, פסיכיאטרים ועוד. מטרתו של פוקו הייתה לא פחות מלהבין כיצד כוח פועל. פוקו האמין שאם יצליח להבין כיצד מנגנוני הכוח בחברה פועלים, התובנה הזו תוכל לשמש על מנת להניע את ההיסטוריה בכיוון טוב יותר שבעבור פוקו היה הכיוון המרקסיסטי.

למרות שפוקו היה אקדמאי מהסוג שמשתזף במנורות הפלורסנט של ספריות, הוא זכה לפופולאריות גדולה בתור מנהיג מהפכני של החוגים האינטלקטואלים של פריז. פוקו זוכה לפופולאריות רבה גם היום בקרב אינטלקטואלים בכל רחבי העולם.

הרקע של פוקו, שאותו הוא ביקש להסתיר בכל מחיר, היה עשיר מאוד. אביו של פוקו, הרופא המצליח ד"ר פול פוקו, ייצג לימים את כל מה שבנו מישל מתעב בצרפת הבורגנית. פוקו זכה לחינוך מעולה במוסדות היוקרתיים ביותר והוריו קיוו שהוא יהפוך לרופא. אך מישל הצעיר החל לפתח בשנות לימודיו נטיות חרדיות ואף אובדניות שהובילו אותו לפגיעה עצמית. בגיל 22 ניסה פוקו הצעיר לשלוח יד בחייו ונשלח כתוצאה מכך על ידי אביו אל הפסיכיאטר המפורסם ביותר בצרפת של זמנו, ג'ון דולה. הפסיכיאטר הידוע לא היה צריך הרבה זמן כדי לאבחן שקשייו הנפשיים של פוקו הגיעו מכך שהוא נלחם על מנת להדחיק ולהסתיר מפני החברה את נטיותיו ההומוסקסואליות ואת החיבה שלו למין סאדו-מזוכיסטי. כך החל פוקו להתערות בסצנה ההומוסקסואלית המחתרתית של פריז בשנות ה-50 והשישים ולנהל חיים אלטרנטיביים סוערים (כולל התאהבות בסוחר סמים ומערכת יחסים עם טרנסוסטיט) תוך כדי שהוא מתקדם במעלה הסולם האקדמי.

ניטשה על החוף

בקיץ של 1953, כאשר פוקו בן ה-27 בילה את חופשת הקיץ שלו עם מאהב באיטליה, הוא נתקל בספרו של פרדריך ניטשה "עיונים שלא בעתם" ובו חיבור בשם "כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים". בחיבור הקצר הזה ניטשה טוען כי העולם האקדמי "הרעיל" את האופן שבו אנחנו מבינים את ההיסטוריה. לפי ניטשה מוסדות החינוך נוטים ללמד היסטוריה בתור "צפייה מהצד" על העבר כדי לדעת איך דברים היו פעם. זה לא מצא חן בעיני ניטשה שטען כי אין טעם בלמידה על העבר לשם הלמידה. המטרה היחידה לקריאת ספרי היסטוריה לפי ניטשה היא על מנת לחלץ מהם תובנות ודגמים שעימם נוכל להתנהל בצורה טובה יותר בזמננו אנו. מבחינת פוקו, החיבור של ניטשה היה קריאת השכמה מהדהדת ומשחררת. פוקו החליט שהוא יהפוך למעין "ארכיאולוג" של החברה, כזה שחופר בתוך עברה במטרה לגלות את היסודות עליהם עומד ההווה שלה. שמונה שנים לאחר מכן פרסם פוקו את יצירת המופת הראשונה שלו: "תולדות השיגעון בעידן התבונה".

דרך חדשה להביט על שגעון

אנחנו נוטים לחשוב שבימינו המודרניים אנחנו נוהגים באנשים עם בעיות נפשיות בצורה הרבה יותר מתחשבת ומלאת חמלה לעומת ימים עברו. אחרי הכל אנחנו מאשפזים אותם בבתי חולים, נותנים להם תרופות ודואגים להשגחה של רופאים עם תארים ברפואה. לפוקו היה דבר אחר לומר על זה: בולשיט!

ב"תולדות השיגעון בעידן התבונה" פוקו טוען כי למעשה מצבם של המשוגעים למיניהם היה הרבה יותר טוב בתקופות אחרות של ההיסטוריה. ברנסנס, למשל, אנשים מוזרים נחשבו נחשבו פשוט כ"שונים" ולא כ"מטורפים" ואפילו נטו ליחס להם חוכמה מיוחדת מכיוון שהם דחקו את גבולותיו של ההגיון. משוגעים בתקופה הקדם-מודרנית, טוען פוקו, זכו לא פעם להערכה חברתית וזכו לחירויות רבות. אולם פוקו מראה כיצד במרוצת השנים הלך מצבם של המשוגעים והדרדר כאשר נולדה במהלך המאה ה-17 גישה חדשה שהתייחסה אל המשוגעים כבעיה רפואית, עם פתרונות רפואיים כמו אשפוז במוסדות. המשוגעים הופרדו מה"שפויים", נכלאו הרחק מהחברה הנורמלית ונתפסו בתור אנשים שיש לרפא, לא לקבל.

הרפואה בכסא המטופל

קו המחשבה שאפיין את "תולדות השגעון בעידן התבונה" נוכח היטב גם בספרו הגדול הבא של פוקו: "הולדת הקליניקה" בו הוא בחן את מקצוע הרפואה בכללותו. גם כאן פוקו תקף את המחשבה שהרפואה המערבית נעשתה יותר הומאנית עם השנים. פוקו כמובן לא כפר בכך שכיום יש לנו תרופות וטיפולים טובים יותר מבעבר, אך הוא טען כי ה"רופא המקצועי" שנולד אי שם במאה ה-18 היה טיפוס לא חביב במיוחד שלא רואה את המטופלים שלו כבני אדם אלא יותר כ"בעיות" שצריך לפתור.

התחנה הבאה במסע הביקורת של פוקו הייתה בתי הכלא. בספר "לפקח ולהעניש" הפנה פוקו את עינו הבוחנת למנגנוני הענישה של המדינה. גם כאן, פוקו לא בדיוק קיבל את ההנחה שבתי הכלא ומערכות הענישה של היום הן יותר אנושיות מאלו של ימים עברו בהם הפתרון הטוב ביותר שלנו לפושעים היה לתלות אותם. בשלב הזה הקורא האינטליגנטי כבר אמור לדעת לבד מה העמדה של פוקו. הוא טען שהכוח המעניש בימינו נדמה לנו כעדין יותר, אך הוא למעשה אכזרי בדיוק כמו בעבר, ההבדל היחידי הוא שכיום האכזריות הזאת מוסווית. בעבר, הפעלת כוח של המדינה נגד אזרחים סוררים הייתה נוקשה ואלימה ולכן הייתה עלולה לעורר מחאה והתנגדות (פוקו מתאר מקרים בהם הוצאות להורג הובילו למהומות כנגד המשטר). אך עם המצאתה של שיטת הכליאה המודרנית הענישה עברה לדלתיים סגורות והרחק מטווח הראייה של החברה. כך הכוח הפך ל"שקוף" וביטל את היכולת להתנגד לו, מה שהפך את מערכת הענישה לברברית יותר מזו של העבר.

תולדות המיניות

העבודה הגדולה האחרונה של פוקו "תולדות המיניות – הרצון לדעת" הייתה כמובן דומה בגישה שלה לחיבוריו הקודמים של פוקו, אלא שהפעם הנושא היה רחב הרבה יותר: מין. פוקו יצא כנגד הטענה שהחברה של ימינו היא משוחררת יותר מבחינה מינית לעומת חברות בעבר. פוקו טען כי החל מהמאה ה-18 מין עבר תהליך אובססיבי של "מדיקליזציה", כלומר של הפיכה לעניין רפואי. המין נחקר, נותח, הפך לתחום התמחות במסגרת מה שפוקו כינה "מדע המיניות". פוקו הביט בקנאה בגישה למיניות של תרבויות אחרות, בייחוד מהמזרח, ששאלו את עצמן איך להגביר את ההנאה ממין ולא איך להבין אותו.

פוקו כתב את הכרך האחרון של "תולדות המיניות" בעודו גוסס מאיידס אותו הוא קיבל בבאר גאה בסן פרנסיסקו. הוא מת ב-1984 בגיל 58. בחייו הקצרים שינה פוקו את האופן שבו אנחנו מבינים את ההיסטוריה וניסה בכל כוחו לגרום לנו להתפכח ממבט נאיבי ואופטימי מידי לגבי ההווה שלנו.

לקריאה נוספת:

פוקו והמבנה של הכוח: כיצד מוסדות מעצבים את נפשנו

פוקו על שפיות, טירוף והגבול הדק ביניהם

שיח כמציאות: כשהשפה מחליפה את החוק

פוקו על מיניות ומעקב: הפוליטיקה של האינטימי

ארכיאולוגיות של ידע: מה אפשר ללמוד ממסגרות שנשכחו

בטח יעניין אותך גם: